הקורונה בדרך והפעם היא תוקפנית יותר

אף אחד מאיתנו לא מתגעגע לקורונה, אבל מסתבר שהיא מתגעגעת אלינו. בימים האחרונים נערכים במשרד הבריאות לגל משולב של קורונה ושפעת שעלול להופיע בחורף

גל שישי? עברנו את הקורונה, נעבור גם את הנגיף הזה

אל לנו לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין למכה שתבוא, אלא דווקא להקדים "להחזיק ידיים זה לזה" ולהתחבר. בסופו של דבר, כמו שכתבו כל חכמי הקבלה לדורותיהם - החיבור בינינו הוא ההגנה הטובה ביותר.

ביום שהערפל יתפוגג

בנקודה הזאת עלינו להחליט: לגזור או לתפור

מי אחראי על תפיסת המציאות שלנו? מי קובע איך נתייחס לכל הסובב אותנו?

להמשיך את המגמה החיובית של הקורונה

הקורונה חתכה את השומן העודף של החברה האנושית – פחות עסקים מיותרים, פחות תרבות שאין בה טעם, פחות בזבוזים על כלום, פחות זיהום איכות הסביבה. היא לימדה אותנו לחיות בלי להשתגע.

תורידו הילוך

תקופה שאנחנו עוברים עכשיו היא לא סתם שלב בהיסטוריה האנושית, עוד מהפכה מיני רבות שעברנו. זהו שלב של מהפכה פנימית, רוחנית וגשמית, מוחית ורגשית, חברתית עולמית.

היום שבו יתגלה וירוס שישבש את דעתנו

כי אסור לאנושות להיות במנוחה. יש לה תכלית......

הגבלות הקורונה – כן או לא?

...הצעד הנכון יהיה אם יתכנסו הרופאים לבדם, בלי כל לחץ מצד גורמים שונים, בלי הטבות מאנשי כלכלה ובלי קריצות מאנשי ממשלה, ישבו ויבחנו בכובד ראש מה טוב ונכון לציבור התושבים של אותה מדינה – מתוך דאגה לבריאות הציבור בלבד.

בליגה של הטבע

כאילו איבדנו שליטה על החיים שהכרנו

היום בברזיל, מחר בכל העולם

מה שקורה היום בברזיל עלול לקרות מחר בכל חברה בעולם

האדם מאחורי המסכה

נקווה שנתקדם לראיית האמת.

החיים לצידה: מה למדנו משנת קורונה נוספת

למעשה אנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך חינוכי של הטבע, מתחילים לחוש את אופיו, ללמוד להכיר אותו, אבל כרגע אנחנו עדיין נצמדים מתוך הרגל לפילוסופיה הישנה של "אכול ושתה כי מחר נמות"

אומיקרון? הגרוע עוד לפנינו

הבריאה היא אחת, וכל חלקיה – הדומם, הצומח, החי והאדם – מקושרים ביניהם בתלות הדדית שאינה ניתנת לפירוד. מחשבת הבריאה ותוכנית הטבע פועלות במגמה לחיבור הדוק יותר בכל הרמות, וברמה האנושית מגמתן היא לאחדות נפלאה.

אומיקרון הוא לא הזן האחרון במחסנית הווירוסים של הטבע

אין בכוונת הטבע להעניש אותנו, אלא כמו הורה אוהב, הוא לפעמים מכה כדי להזהיר ולכוון, לחנך ולעורר, אחרת, כמו שכתוב, "חושך שבטו – שונא בנו"

הקורונה טרפה לנו את הקריירה

בשנתיים האחרונות הקורונה נענעה אותנו, ניתקה אותנו במשהו מהעיסוקים הקודמים שלנו, ובעיקר חוללה בנו שינויים פנימיים, בכל אחד ואחד.

הבעיה מתחילה בנו ונגמרת בנו

את השינויים בעולם אני מודד לפי השינוי באדם. זה השינוי היחיד שצריך לקרות בעולם, כי אנחנו החלק היחיד בו שלא מושלם.

פוסט-קורונה: השאלה שמתעוררת ברבים ולא נותנת מנוח

למה אנחנו לא רוצים לחזור לעבוד?

מלחמת ההתשה של הקורונה

תחושת הייאוש החדשה שאין לנו כמעט שליטה על החיים, אין אפשרות לתכנן ברצינות את החיים שלנו, אפילו לא את יום המחרת, צוברת ומתרחבת. החיים שלנו נעשים צרים ומוגבלים.

היכונו לימים הנוראים של הקורונה

בשבוע הבא נסב יחד לארוחת חג משפחתית, לרגל פתיחת השנה החדשה; נצטופף כיסא ליד כיסא, ונעביר מיד ליד את צלוחית הדבש שנטבול בה את התפוח. אולי בדיעבד יתברר שמישהו מהאורחים, לא עלינו, נשא את הנגיף?

סגר? רוצים לנשום

אם לפני כשנה וחצי הסתגרנו בסגר הראשון בחוסר ודאות מוחלט, ותחושת אחדות עמומה קשרה בינינו, אז בגל הרביעי אנחנו דעתנים ודבקים בעמדותינו.

בניו זילנד כולם בשביל אחד

חולה מאומת אחד הספיק לראש ממשלת ניו זילנד ג'סינדה ארדרן להכריז על סגר קפדני ולשתק מדינה שלמה, "עדיף להתחיל גבוה ולהוריד את רמת ההתראות, מאשר להתחיל לאט מדי", לדבריה.

חוק חיסון חובה?

זה כבר מזמן לא רק עניין בריאותי או מדיני, זה עניין חברתי. חברה היא מלשון חיבור, והוויכוח אם להתחסן או לא רק מפלג אותנו יותר ויותר.

להמתיק את המגפה המרה

האם נחטוף עוד מכות ואסונות טבע שיעזרו לנו להתפכח כדי לשרוד וידרבנו אותנו לשפר את היחסים בינינו? או שמא נקדים להבין את מגמת הטבע, ונלמד להתאים את עצמנו לפי חוקיו שפועלים לכיוון מיזוג וחיבור?

שתי דרכים לנצח את הקורונה: דרך ארוכה ודרך קצרה

למדינת ישראל ולמגפת הקורונה יש מערכת יחסים מטלטלת, פעם למעלה פעם למטה. בסגר הראשון הצלחנו להוריד את התחלואה יותר מכולם, אבל כשהסתיים הסגר וכולם יצאו לחגוג ולבלות, נפלנו מגג גבוה לבור עמוק.

פעם שלישית חיסון

הגל הזה, כמו הגלים הקודמים, הוא מבחן שאנחנו נכשלים בו פעם אחר פעם בכל תחומי החיים של החברה, וכל עוד נמשיך להיכשל, ימשיך הנגיף להתפשט, ואף חיסון או אמצעי אחר לא יעזרו למגר אותו.

השוטרים של הטבע

פתאום מגיע גל בדמות מגפה או מכת טבע, והאדם מתחיל לתהות: "אולי באמת משהו לא בסדר? אולי אנחנו צריכים להתחשב יותר באחרים?".

המודל הישראלי למאבק בקורונה

ישראל נושאת עיניה לאנגליה, שם הוסרו כמעט כל ההגבלות שהיו בה בתוקף מאז תחילת המגפה. אבל לא את המודל הבריטי עלינו לאמץ, אלא לבנות מודל כחול-לבן המושתת על הערכים של עם ישראל – התחשבות וערבות הדדית.

למה לא אסרב לחיסון שלישי

כתוב "בתוך עַמי אנוכי יושבת" (מלכים ב ד, יג). אמירה שפירושה: אני חלק מהחברה שאני חי בה ושותף להלכי הרוח של הציבור. אם החיסון מקובל על רוב העם, מוגש בחסות משרד הבריאות, אז עליי לצאת ולהתחסן.

מה העטלפים יודעים על הקורונה שאנחנו לא יודעים?

חוקרים ישראלים מאוניברסיטת תל אביב גילו דבר מעניין: כשעטלפים נדבקים בקורונה, הם מתרחקים מהמושבה שלהם – כאילו הם שולחים את עצמם לבידוד

לצעוד לתהום בעיניים פקוחות

התחשבות הדדית גלובלית היא ערך נחוץ מאוד בימינו, ולא פחות נחוץ הגוף היקר הזה שימליץ לכולנו איך להתקרב איש לרעהו, אדם לאדם, עם לעם.

אנושות בצרה: העת להימלט כמו חיות בסכנה

בימים האחרונים לצד שרפות ענק, מציפים שיטפונות מקומות רבים בעולם. בגרמניה מדווח על עשרות הרוגים ומעל אלף נעדרים, תמונות הצפה מגיעות גם ממקומות נוספים באירופה כמו אנגליה ובלגיה.

שאננות קורונה: הבאים בתור הם הילדים

היחס השאנן וגלגולי העיניים אינם חדשים במחוזותינו. הם חלק ניכר מהטבע היהודי שלנו. אנחנו עם קשה-עורף, בעל כתפיים רחבות ועור של פיל, ומסוגלים לספוג עוד ועוד עד שנפעל לקראת שינוי מהותי.

נתנו לרופא רשות לחסן

הקורונה לא תעזוב אותנו בקלות. לא לפני שניכנס לתיקונים ביחסים בינינו, להבראת החברה. כי לשם כך היא הגיעה מלכתחילה.

לקחת הפסקה מתודית מהמגפה

אם אנחנו רוצים להימנע מהמכה הבאה, עלינו לראות את הנולד, להסתכל על עצמנו מהצד, וממש להתעקש להבין: בשביל מה נחתה המכה הזאת? למה? מה לעשות איתה?

כבר היינו בטוחים שזה מאחורינו

הרי מה חשבנו? שנתרחק זה מזה ונשב סגורים בבתים, נתחסן ונעטה מסכות, וכך נמגר את המחלה? בוודאי שלא. עוד לפני שנה אמרתי וכתבתי פעם אחר פעם שאוטוטו יבוא גל חדש.

עוד חוזר הסיוט

גם בישראל גל הדלתא ההודי – הגל הרביעי במספר שעליו הזהרתי מיום שחזרנו לשגרה – חוזר ומכה. וזו רק ההתחלה. לקראת החורף צפוי שהמגפה תחמיר עוד יותר, לכן אסור לנו לזלזל במצב.

מגפה מתקתקת

הטבע מחזיק אותנו קצר, דרוכים כמו פצצה מתקתקת, אך לא מהטבע עלינו לפחד, אלא מעצמנו. להבין שהאיום שמוקרן עלינו ללא הרף נועד לדרבן אותנו לחפש את השורש לתופעה, לשאול שוב ושוב למה אנחנו זוכים לתגובה שלילית מהטבע.

המגפה לא מתה

בזמן שאנחנו שקועים בפוליטיקה, נותנים על הראש ומקבלים עוד קצת אינפוזיה של רעל ללב, מתארגנת בלי שום הפרעה מצידנו המכה הבאה לנחות עלינו. האם נהיה מוכנים להגיב עליה נכון?

מה רע לשבת בבית?

במסגרת הפתיחה מחדש של כלכלות המגזר העסקי, הרבה עסקים בארץ ובעולם חווים מצוקה מסוג חדש: הם לא מצליחים לגייס מספיק עובדים כדי לחזור לעבודה.

לא הקורונה היא המכה, אלא ההשלכות שלה

השבוע שמחנו לשמוע על יממה בלי מתים מקורונה בישראל, אבל בעוד אנחנו מסתובבים בלי מסכות ונהנים ממנעמי השגרה, בעולם המצב הפוך לחלוטין: סגרים, הגבלות וסבל נוראי.

יש לנו חוב קטן לסגור

תחילה מגיע ניצחון מזהיר ולא מובן מאליו. זה מה שקרה אז וזה מה שקורה עכשיו. הקורונה עדיין משתוללת בעולם, ואצלנו בישראל? שקט בריאותי מופתי, חיסונים נרכשו מבעוד מועד לשנה הבאה ושלווה נוסכת ביטחון השתררה.

החזרה לשגרה מאלצת אותנו לחזור להתמודד עם החיים

שינויים מאפשרים לנו לגבש מחדש את מטרת חיינו. לגרד בראש ולהיזכר לשם מה אנו חיים? איך בכלל נראו חיינו לפני המגפה? ואיך כעת, אחרי שנה של ניתוק, אנחנו מבקשים לחיות את חיינו? לאן פנינו מועדות, ולמה בדיוק אנו חוזרים?

מה עלינו להמשיך לשמור אחרי המגפה?

מה עלינו להמשיך לשמור אחרי המגפה? זו השאלה שהתנוססה בראש דף אינטרנט ארוך של רשת NBC האמריקאית, ובו רשימת המלצות שכדאי לנו לשמר מתקופת הסגר של חיינו.

למין האנושי יש פואנטה

"יש לך אולי תרופה שאפשר לחלק לכולם, שהם פתאום ירגישו רצון להתחבר, לתת, לאהוב? כי אם כן אז נוכל לשפוך אותה בכינרת והיא תתפזר ויבוא שלום על ישראל...", היה מורי הרב"ש שואל ספק בצחוק ספק בתסכול.

מדינה בלי מסכה

סוף סוף אפשר לנשום לרווחה: אחרי שנה שבה הן השתלטו על המרחב הציבורי והפכו לסמל של מגפת המאה, החל מהשבוע כבר לא נדרש יותר להסתובב עם מסכות קורונה.

וגר חיפאי עם חזיר בר

בתחילת משבר הקורונה, עם הסגר הראשון, כשהרחובות היו כמעט ריקים מאדם, ראינו תופעה חדשה שלא הכרנו: חיות הבר התחילו להתקרב לאזורים עירוניים ולשוטט סמוך למקומות מגורים.

במקום שברזיל כושלת, ישראל משגשגת

כאן בישראל הקורונה כמעט עזבה, והחיים חזרו לשיגעונם. אבל ישנן ארצות שמצבן ממש לא טוב. בברזיל מספר המתים ביום עצום, מדובר באלפי אנשים, מאות בשעה.

חיים ללא קנאה

ואז העולם ייכנס למצב שאין לו ממה להתקיים ואיך להתקדם. כי מה ידחוף אותו הלאה? אם אדם לא מוצא תענוג בקניות, אז הוא לא מקנא במי שקונה, ואז הוא גם לא מרגיש את הזולת.

עובדים עלינו

חשבון יעיל עבור מי שהבינו שהעבודה לא צריכה להיות אבן שואבת של החיים. שאם אפשר לקבל הכנסה קטנה שאפשר לחיות ממנה ולא לכלות את רוב היום בעבודה, עדיף. שב ואל תעשה עדיף.

פרעה טוב, פרעה רע

כך החברה בוחנת את עצמה, לאן היא הולכת ולשם מה? כך האנשים שואלים, מה הרווחנו עד כה ומה מכאן והלאה? כך נוצרת ביקורת עצמית ותביעה, במה ישתנו החיים כשנחזור לשגרה מלאה?

צופן קורונה

האם הטקסט נכתב על רקע מגפה שהשתוללה באותם ימים? האם כוונתו של המקובל הייתה הנחיות לריחוק חברתי ושמירה על היגיינה, או שמא פירוש עמוק יותר? קשה לענות בשמו.

ליישב את הסכסוך עם הטבע

"פעילות האדם היא שורש ההתדרדרות לתוהו ובוהו", אמר גוטרש, והוא מדבר נכון, יחס האדם לטבע הוא באמת שורש ההתדרדרות. השאלה היא, מה יש לו להציע?

חשבון בבקשה

ואחרי שהתענגנו על הקפה והעוגה, עלינו להתייצב בקופה ולערוך חשבון מדויק: מה עברנו בשנה החולפת? מה למדנו עליה ועלינו? מה באמת אנחנו רוצים עכשיו שלא רצינו קודם?

לגור עם אימא ואבא בגיל 30

שנת הקורונה השאירה הרבה ילדים גדולים בבית. לפי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעל חמישים אחוז של צעירים בגילאים 34-18 ממשיכים לגור עם אימא ואבא, והמספר צפוי לעלות.

לא פייזר ולא ספוטניק: החוסן האמיתי הוא ללכת עם העם

"ישראל היא המעבדה של העולם", כך כינה השבוע מנכ"ל חברת התרופות "פייזר", אלברט בורלא את מדינת ישראל. גבות רבות הורמו למשמע דבריו בריאיון לרשת NBC, כי מה אנחנו, שפני ניסיונות? עכברי מעבדה?

מצפצפים זה על זה

תמונות ההמונים שמצטופפים, צעירים במסיבות בתל אביב כמו גם חסידים בטישים בירושלים, מוכיחות שהציבור מאס בהנחיות. כל אחד בדרכו מפר את הכללים ומוצא שימוש מקורי למסכה שתפקידה להגן מפני הנגיף שחגג שנה זה עתה.

אור ירוק בקצה המנהרה

בתורים המשתרכים בכניסה למכוני הכושר והברכות, המוזיאונים והמסעדות, אפשר להבחין בחיוך דק מאחורי המסכה. אחרי שנה רצופת מאבקים, נחזור תוך שבועות ספורים לשגרת החיים המוכרת.

אם לא הייתה אהבה היה צריך להמציא אותה

מכאן נובע בנו הצורך העמוק לחפש בידי מי נוכל למסור את גורלנו, לאיזה כוח עליון אנחנו יכולים להתמסר. אנחנו מתחילים לגשש באפלה ולשאול: היכן הכוח הזה שגורם לנו רע? מסתכלים זה על זה ותוהים, איך נוכל להתחזק נגד המכה הבאה על העולם?

מפעל חיסונים בישראל? ומה עם מפעל לאחדות העם?

מפעל החיים שנצטווינו לייסד בעת שהוקמה האומה הישראלית הוא לפתח ולייצר את השיטה לריפוי רוח החברה האנושית, ולהפיצה לכל העולם. בתור פרס נרכוש את אהדתן הכנה והנאמנה של כל האומות.

תנו למומחים להחליט

אולם עם כל הכבוד לרצונם הבוער של אזרחי ישראל ולסבל המחניק שעברנו השנה, עלינו לשאול בכובד ראש, האם פתיחת השערים תיתן תוצאה טובה?

משנכנס ספק מרבים בשמחה

"משנכנס אדר מרבים בשמחה". אבל על מה יש לשמוח בשנה כה סוחטת? איך להטעין את השמחה ולהפוך אותה כפולה ומכופלת? נכון שזו תקופה מלבבת לצמחים ולבעלי חיים, אבל לא בדיוק נוחה לבריות שהולכות על שתיים.

רופאי כל העולם, התאחדו

מתוך כך המלצה אחת לי עבור צוותי הרפואה שהולכים ונשחקים: התחברו ביניכם יותר. לא רק חיבור מקצועי, גם לא חיבור זמני כי עת מגפה, אלא חיבור לבבי. מכוח החיבור ההדדי ביניכם תפיקו הרבה מאוד כוחות חיוביים

במיטה אחת

אחרי שנה של מגפה, העולם השתנה, אנחנו השתנינו, ולנסות לדחוס בכוח את החברה האנושית למידות המיטה שישנו בה עד כה, לערכים האוניברסליים שבנינו לנו במשך אלפי שנים, יהיה כמו אותו מעשה.

בואו ראו איך לצאת מייאוש לתקווה

כך או אחרת, בין אם נרצה או לא, העצירה מחייבת את כולנו לחשבון נפש. לכך היא נועדה מלכתחילה. לשאול, מה פספסנו ומה לא עובד בשיטה הנוכחית? מה במנוע או במניע שלנו מקולקל, ואיך עלינו לתקנו? ובכלל, לאן פנינו מועדות?

ציון אפס למערכת החינוך

הודות לקורונה העולם התגלה יותר ככפר גלובלי קטן, מערכת אינטגרלית החובקת בזרועותיה את כל חלקי תבל. המגפה רק חשפה את הקלקול שהיה טמון בה. לכן כמו כלל המערכות בחברה, גם מערכת החינוך מוכרחת לעדכן את גרסתה.

לפרוח בזמן משבר

הטבע רוצה לגדל אותנו לדרגה רוחנית חדשה, לקדם אותנו לרמת התפתחות אנושית שלא הייתה כמותה. וכדי לסייע לנו, הטבע מוריד בעדינות ובחמלה את האפשרות ליהנות מכל מה שצברנו ורכשנו.

לא נבריא עד שהעולם יבריא

השבר החברתי יורגש בישראל באופן שונה מאמריקה ורוסיה. הוא יהיה פנימי ואידיאולוגי יותר. בעוד שאר העמים יגלו שאינם מצליחים להסתדר זה עם זה, אז ישראל תגלה גם למה היא לא מצליחה, ויהיה עליה ללמוד להתאחד על פני הפירוד, ולהפיץ לעולם את שיטתה.

להיות הראשונים שפותרים את המשבר בדרך הטבע

הסגר הרביעי מתקרב לסיומו, לפחות על הנייר, וכבר מדברים על פתיחה הדרגתית של מערכת החינוך, מקומות העבודה והמסחר. אלא שמעל הכול מרחפים סימני שאלה ענקיים: האם נגיף הקורונה מאחורינו? האם מיגרנו את המגפה?

בלי פאניקה

מה לומר לאדם אם בעקבות הקורונה הוא איבד את עסק חייו ונקלע לדכדוך עמוק? או אם משפחות צוברות חובות ואין להן מאיפה לשלם שכר דירה? איך להגיב למי שנכנס למתחים ביום ולנדודי שינה בלילה? איך לא לאבד צלם אנוש, לא לשקוע בדיכאון או להיכנע להתקפי חרדה?

מזמן לא שמענו על איזו מלחמה

כולם מפחדים ממלחמות, מבינים שגם ככה העולם מאוד רעוע. ומלבד זאת, ממילא אף אחד לא ינצח. מיום ליום יש יותר הבנה שמלחמה לא תוביל לשום דבר טוב. להיפך.

לעבור להנהגה של הטבע

המשבר הזה בחסות הטבע לא צפוי להסתכם בחיסון ובחזרה לשגרה. הוא עתיד להחריף ולהתיש את ההנהגה האנושית, לגלות לעיני כול משילות כושלת ושברירית, ולהניע אותנו להכיר בדרך לא דרך בהנהגה עליונה יותר: ההנהגה של הטבע.

החיים שנה אחרי הסגר

קיבלנו הזדמנות לקחת את העצירה שנכפתה עלינו מבחוץ על ידי כוח עליון, ולנצל אותה למחשבה עמוקה על החיים שניהלנו, על מערכות החברה שבנינו. לשאול מה אנחנו באמת רוצים מהחיים, ומה הטבע רוצה מאיתנו.

להכניס צבע למגפה

מערכת הטבע מתגלה מיום ליום כמקושרת בצורה בלתי נדלית. היא צועדת בצעדים כבירים ומשמעותיים אל עולם גלובלי ואל אנושות אינטגרלית.זו תכלית הבריאה וכל חוקי הטבע פועלים בתנועה אחת לקראת הרמוניה ואיזון שלם בין כל ההפכים.

תעודת עניות: דו"ח העוני מצביע על דלות אחרת

לפי דו"ח העוני ואי-השוויון שפרסם השבוע המוסד לביטוח לאומי, כשני מיליון ישראלים חיים מתחת לקו העוני. מדובר ברבע מהאזרחים וביניהם יותר משלושים אחוז מילדי ישראל.

על אסון מוסרי וחזון רוחני

"אנחנו על סף אסון מוסרי", הכריז השבוע ארגון הבריאות העולמי, "האופן שבו הפיצו את החיסון בעולם בין המדינות העשירות למדינות העניות מראה בדיוק מי אנחנו, וזו בושה".

אנושות בטיפול נמרץ

הגיע הזמן לטפל בקשר בינינו, להיות אחראים זה על זה, להבין שאנחנו תלויים זה בזה. הנגיף לא יודע גבולות, אז מי אנחנו שנציב גבולות דמיוניים לקשר בינינו?

פעם שלישית גלידה

הקורונה תמשיך לתעתע בנו ולשגע אותנו בשלל תופעות והופעות משתנות, עד שנרים ידיים ונראה שכל מערכות ההגנה שאנחנו מנסים להפעיל נגדה משאירות אותנו חשופים וחסרי הגנה, שדבר לא באמת עוזר.

הקורונה היא רק יריית הפתיחה של הטבע

הסוף הטוב מובטח, הקתרזיס יהיה באושר ועושר, אבל האם העלילה תהיה טרגית או קומית, מענגת או בלתי נסבלת? זה תלוי בנו, בקצב ההתפתחות שלנו.

הראשונים בחוסן

זה לא סוד שמדינת ישראל נמצאת במקום הראשון במבצע החיסונים העולמי. מצידו האחד של המטבע זה מעורר הערכה בעולם, מצידו השני, כצפוי מעורר את השד האנטישמי.

למה אנחנו אדישים למיליוני מתים מקורונה?

העובדה שאנחנו כלואים בסגר מבלי לנוע חופשי במרחב הפתוח הוא שמדאיג אותנו יותר ממניין המתים. הטבע, בעזרת הקורונה זרועו הארוכה, מפריע לאגו שלנו לעשות כרצונו. לא נותן לנו לחיות, לבלות ולעשות כל העולה על רוחנו.

לומדים בדרך הקשה

הקורונה השתלטה על מערכת החינוך, החליאה והחלישה אותה, פוררה ופירקה אותה מבפנים, והעצימה בתלמידים את הרגשת המיאוס מהלימודים, מהסדרים, מהתבנית המיושנת, מחומרי הלימוד, עד שהם לא מחשיבים את האחרים – לא את המורים ולא המנהלים.

תחילת הסוף או סוף ההתחלה?

ההתקדמות שלנו תמיד מתחילה מדברים מגושמים ומכאניים ועוברת לדברים עדינים ומתוחכמים, ולכן אני חושב שהאנושות מתחילה להבין בהדרגה שההתפתחות שלנו מובילה לכיוון עדין עוד יותר, נעלם, חסר חומר; לכיוון רוחני.

שנה לא קלה בפתח

שנת 2021 התחילה ומגפת הקורונה עדיין מדממת. מצד אחד מבצע חיסונים חסר תקדים, מצד שני אין התאוששות באופק. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה אנחנו עדיין לא מבינים את הנגיף הזה?

ללמוד מהמוטציה הבריטית

עם כל מת ומת עלינו להתעורר ולראות בו תמרור אזהרה מצד חוקי הטבע. להראות באצבע ולומר זה לזה: "תראו, זאת התוצאה של חוסר החיבור בינינו. זאת התוצאה של התקשרות לא נכונה בינינו, אתם קולטים?".

חצי סגר שלישי: מה למדנו על היחסים בינינו?

מעניין להתבונן על התהליך המרתק שעברנו השנה: הגבילו אותנו במסכות ובשמירת מרחק של שני מטר, ואנחנו מורדים בשקט בהגבלות. פתאום מתעורר בנו דחף להתקהל יחד, להיפגש בבתי קפה או בחצרות, להתחבק ולהסתחבק.

לעלות על הגל

ישראל נכנסה הערב לסגר שלישי מפרוץ המגפה, להתמודדות שלישית עם גל הקורונה. לא סתם גל רודף גל. הטבע מתייחס אלינו בגלים, ולא רק אלינו. אלא אל כל חלקי הטבע – החל מהדומם והצומח, וכלה בבעלי החיים ובמין האנושי כולו.

מגפה אהובה שלי

2020 הייתה שנה שבמרכזה מגפה שהמיתה כ-1.7 מיליון בני אדם וגרמה למיליונים לחלות. המגפה השביתה את המשק, הזניקה את האבטלה, השתיקה את חיי התרבות, השמידה את התיירות הבינלאומית, ובעיקר ניתקה קשרים חברתיים ותעסוקתיים.

בתוך עמי אנוכי מתחסן

לא ארוץ ראשון ולא אהיה אחרון, אבל אהיה במרכז העם ואלך כמו כולם. אחרי הכול כולנו באותה סירה, וגם אם הסירה תשקע בגלל שמשיטים אותה בעלי אינטרס או מנווטים אותה בעל ממון חורשי מזימות, אז אשקע עם כולם. בתוך עמי אנוכי יושב. זו כוונה רוחנית.

עוד חוזר הניגון: "קורונה 2" היא תזכורת למה ששכחנו

סוגרים את לונדון, מקרקעים את המטוסים ונועלים את השערים מפני "קורונה 2" – המוטציה הוויראלית החדשה. נדמה לנו שהווירוס גורם למשבר באנושות, אבל כמה קשה למקד את העיניים ולראות שההפך הוא הנכון: הווירוס הוא תוצאה של משבר אנושי.

למה אלך להתחסן?

אם כולנו כאחד, כתף אל כתף, ניגש בהסכמה להתחסן – רק כי חשוב לנו להיות יחד – אז הרגשת החוסן תשמור עלינו מכל פגע, והקללה תהפוך לברכה. כי מלכתחילה המגפה העולמית הזאת באה לאחד בינינו – להרחיק פיזית אבל לקרב נפשית.

היום שאחרי החיסון

כרגע מוקדם מדי לדבר על שלבים מתקדמים ביחסים החברתיים בינינו. ההאטה והקירור שבאים מצד הטבע נוחים לנו ומכתיבים את רוח התקופה. אבל אם לרמוז הלאה, המצב הזה לא יספק אותנו. חלל חדש עוד ייפער בנו ונרגיש צימאון לקשר רוחני עם הזולת.

להתחבק כמו בני אדם

תגידו, למה להרחיק? מה כל כך נורא להתקרב, להתחבק, לצחוק, לשתות ולאכול ביחד? כשלעצמו זה לא רע, זה דחף טבעי שקיים בכל בעל חי, כמו פרה שמלקקת את העגל הקטן שלה.

ללמוד לעבוד יחד

אנחנו נמצאים בתקופת מעבר והיא לא תיגמר תוך שנה-שנתיים, לכן קשה לקבוע בביטחון גמור איך ייראו המודלים העתידיים. כל תפיסות החיים שלנו על האדם, על המשפחה, על החינוך, על העבודה, וגם על המדינות ועל הקשר ביניהן, הולכות להשתנות.

עסקים קטנים, חלומות גדולים

אנחנו נכנסים לעולם חדש, לצורת התקשרות מתקדמת, וכל סוגי היחסים בחברה האנושית עתידים להביא לשינויים מרחיקי לכת במוקדם או במאוחר. הרוח שנשבה באנושות במאה השנים האחרונות, זו שדרבנה להיאבק ולהילחם, עומדת לעזוב אותנו, להיעלם.

אל תסתכלו לאחור

אותה נטייה "לוטית" דוחפת אותנו היום בכוח להצטופף בשדות התעופה, לנסות לשחזר תמונות מוכרות של הנאה: מסעדות, הצגות, אופנה אכזרית, משחקי תחרות; תמונות של ניתוק רגשי בין אנשים ואטימות לב לטבע.

האם אנחנו נפרדים מהקורונה לשלום?

עכשיו זה רשמי: יש חיסון לקורונה. אבל האם אנחנו יכולים להיפרד לשלום מהמגפה שליוותה אותנו כל כך יפה בשנה האחרונה? שאלה קשה, עוד לא פתחתי קלפים היום אז לא יודע להגיד מה צופן העתיד.

השנה הגרועה ביותר אי-פעם?

סטפני זאצ'ארק, מבקרת הקולנוע של המגזין "טיים", כתבה במאמרה העלילתי המסכם את שנת 2020, שכותרתו "השנה הגרועה ביותר אי-פעם": "אם 2020 הייתה סרט דיסטופי, כנראה שהיית מכבה אותו אחרי עשרים דקות.

שנת 2020: לידת האנושות החדשה

אוטוטו מסתיימת שנת 2020. זו הייתה שנה מוצלחת מכל השנים שזכורות לי. האנושות התחילה להתנער מאורח החיים שכלל ריצה אחרי כסף, בילויים ונשנושים, מלזלול ולקבל בלי חשבון. הגיעה מכה מהטבע ואמרה: עצרו! ולנו לא הייתה ברירה אלא להאט.

שאלות של צעירים

ממרום גילי הייתי ממליץ לכם, הצעירים, לשכוח מהכול, לא להישען על דור העבר, אלא לברר בעצמכם מה אתם רוצים באמת? לעורר את הרצון הזך והטהור ששוכן בכם ולענות בתום מה אתם רוצים מהחיים?

מאמרים על הסיבה והפתרון לנגיף הקורונה