השבוע נחשף מסמך עתיק מלפני כ-450 שנה תחת הכותרת "עניין זמן המגפה בר מינן", ובו עצות להצלה מפני המגפה. כתב היד בדף המצהיב, שכתובות עליו כ-150 שורות משני צדדיו, מיוחס ללא פחות ולא יותר מאשר רבי חיים ויטאל, המקובל בן המאה ה-16, תלמידו של האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא.
וכך כתב: "הנהגת הבריאות היא שייסגר בבית אחד ולא ייכנס שם שום אדם שאינו נזהר מלהתחבר עם בני אדם. ואם איזה אדם מדבר עימו בהיותו מחוץ לבית, גם צריך שיתרחק עד שלא יגיע אליו ההבל (הבל הפה) של האיש ההוא".
נשמע נכון כנכון היום, היגייני והגיוני, הנחיות ברורות להתנהגות בימי מגפה. אבל אני לא היסטוריון ולא בלשן, לא ראיתי במו עיניי את הטקסט האותנטי המדובר, ואני נוטה להתייחס בספק לפתקים ומגילות שצצים מהעבר ומכתיבים לציבור הנחיות.
האם הטקסט נכתב על רקע מגפה שהשתוללה באותם ימים? האם כוונתו של המקובל הייתה הנחיות לריחוק חברתי ושמירה על היגיינה, או שמא פירוש עמוק יותר? קשה לענות בשמו.
תורת הסוד, חכמת הקבלה, אינה עוסקת בהנחיות וכללים, אלא מאירה על הרובד הפנימי של היחסים, על ריחוק וקירוב לבביים. הקבלה מלמדת שהריחוק החברתי בו אילצה אותנו הקורונה לנקוט חושף את מצבנו האמיתי, משקף את היותנו מרוחקים פנימית זה מזה.
הריחוק החיצוני מחייב קירוב פנימי. בזכות הנגיף והמוטציות הרבות שלו נפתח בינינו מרחב חדש שבו עלינו להיות במחשבה אחת, כמו אדם אחד. בחלל האנושי שנפער עלינו לאתר קשרים פנימיים שהיו סמויים מאיתנו. לאתר את כוח החיבור שמלכד אותנו, את הרשת הרוחנית בינינו, הבורא.
הבורא, לפי חכמת הקבלה, הוא כוח עליון שאנחנו מייצרים בינינו, כוח חיובי שאנחנו מייצבים ביחסים בינינו. הבורא הוא לא פחות ולא יותר מאותו כוח אינטגרלי שמתגלה בינינו, והשדה הזה שנמצא בין כולנו חי, פועם, נושם.
בשדה שמתחיל להיווצר בינינו אנחנו מתחילים להתקיים ברמת קשר חדשה. יוצרים בו הרגשת תלות וערבות הדדית, הרגשת חיבה, אהבה וידידות. לכן הבורא, הכוח העליון על כל הכוחות, החוק הכולל את כל החוקים, גורם לריחוק ולבידוד בינינו, כדי שנהיה חייבים להגיע לחיבור פנימי יותר. ליישם את הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך". זו כל התורה כולה.
