עטויים מסכות, שומרים על מרחק סביר ועל זהירות יתרה, חוששים מווריאנטים ומגל תחלואה רביעי, אבל אין ברירה, החיים הם חיים וצריכים להשתדל לחזור לשגרה. לחייך לסובבים בכניסה לתיאטרון, להתרגש עם זרים בכניסה ליציע האצטדיון, להריח את ניחוח המאפים מבתי הקפה, ולהיכנס לשבת בהם שוב.
ואחרי שהתענגנו על הקפה והעוגה, עלינו להתייצב בקופה ולערוך חשבון מדויק: מה עברנו בשנה החולפת? מה למדנו עליה ועלינו? מה באמת אנחנו רוצים עכשיו שלא רצינו קודם? האם החיים אז היו מאושרים ומלאים, או שמא זיק חדש ניצת בשנה החולפת? האם נהנינו לשבת ולעבוד מהבית או שבאמת חסר לנו ההווי במשרד?
דווקא בגלל שנחשפנו השנה למקרי מוות, לחולי קשה, לפחדים שמא יתקוף אותנו הנגיף, ודווקא בגלל שצמצמנו את היקף פעילות חיי החברה והבילויים ולא ראינו חו"ל, דווקא בגלל זה חובה שנברר את סוג הרצון החדש שמתגבש בנו. נתבונן על עצמנו מכל צד ונשלם בתובנות עמוקות.
אחת התובנות הצפויות זו העובדה שאנחנו בתקופת התפתחות, במעין עונת מעבר. שנת הקורונה הייתה יריית הפתיחה של "הדור האחרון" – תקופה שהמקובלים כתבו עליה רבות, וציינו אותה כתקופה שבה האנושות תהפוך גלובלית, אינטגרלית, מקושרת באינספור רבדים. הטבע, או תכנוהו הכוח העליון, משתוקק לאיזון הדדי בין כל חלקיו, והוא לא ירפה עד שישלים מלאכתו.
האיזון תלוי בנו, האנושות. האיזון בטבע מתחיל באיזון בין בני האדם, והאיזון בין בני האדם מתחיל בתיקון היחסים השליליים ביניהם. ככל שהטבע האגואיסטי שלנו, החומר הבסיסי ממנו אנחנו עשויים, גובר ללא הרף ופורם את חוטי הקשר עם האחרים, כך נפרמים חוטי הקשר ההדדיים בין האנושות למערכת הטבע.
כשהם נפרמים ונקרעים לחלוטין, אז הטבע, ששואף לשקם את עצמו בכל דרך אפשרית, מעורר עוד ייסורים וצרות. הכול תוצאה מהאגו האנושי. אין לטבע עניין להעניש או להתאכזר, הטבע הוא טוב וכל מגמתו היא להיטיב, וזו דרכו לחייב את בני האדם להתלכד ביניהם יותר. לעודד אותם להתעלות מעל האגו ולהידמות לו בהתקשרות הדדית ויפה, בהתחשבות מלאה בכדור הארץ.
המאבק מול האגו העיקש הוא מאבק מתמיד, ממש כמו המערכה הנוכחית מול נגיף הקורונה. כי היום נעבור את הקורונה ומחר תצוץ מגפה חדשה. תהיה זו מכה אקולוגית, מכת אבטלה, או יחס צונן מאמריקה – לטבע יש מגוון "מוטציות" לחייב אותנו להסכים להתלכד יחד. זה הסיכום והדרישה הפשוטה מצידו בסופו של יום. זה התשלום הנפשי שמוטל עלינו. בנקודה הזאת אנחנו יכולים להכריע אם נידרדר חזרה או נזנק קדימה, אם נצבע את הרגשת האפרוריות בצבע חם ובוהק או בשחור מדכא.
הקורונה לא תלך מכאן כל כך מהר, ונקווה שנלמד במהירות להתמודד איתה מתוך אירועים קטנים שיתגלו. אבל ישנו כלל ברזל שאם ניצמד אליו הוא ישמור עלינו בכל מצב: אם נלך יחד עם חוקי הטבע, נצליח למגר את המגפה, ואם נלך בניגוד לחוקיו, נמצא את עצמנו שוב כלואים בסגרים.
גל ההקלות שבפתח הוא מבחן חשוב עבורנו כחברה. גם אם יפתחו הכול מהכול, לא כולם ימהרו לרוץ ולטוס, לבזבז על שטויות. האנושות תתמתח בכבדות, ייקח לה זמן להתחדש, וגם ביום ההוא, לא נהיה כפי שהיינו.
היציאה לחוץ רק תאיר על החבוי בפנים. הפתיחה הנרחבת תגלה שאנחנו לא אותם בני האדם שהיינו, שהשתנינו במקצת, ועלינו רק להבחין במיני ההבחנות הדקות שחולפות בתוכנו. אנחנו לא באמת צריכים שפע של ביגוד ממותג או מיני מאכלים. אלא הסיפוק והריגוש שלנו יכולים לנבוע גם מחיים רגועים וצנועים, חיים מיושבים ופשוטים. ברוח כזו כדאי לפתוח את המשק ואת השנה הקרובה.
