בתורים המשתרכים בכניסה למכוני הכושר והברכות, המוזיאונים והמסעדות, אפשר להבחין בחיוך דק מאחורי המסכה. אחרי שנה רצופת מאבקים, נחזור תוך שבועות ספורים לשגרת החיים המוכרת. בהתחלה בזהירות יתרה ובהמשך בתחושת שחרור מלאה.
מקומות העבודה יחזרו להיותו אותם מקומות עבודה, הקניונים אותם קניונים, מרכזי התרבות אותם מרכזים, עולם כמנהגו נוהג. טבענו רגיל למחוק חוויות שליליות ומהר מאוד נשכח מהקורונה שפקדה אותנו בשנה האחרונה, כאילו לא הייתה. באה והלכה, הבהוב של מגפה.
אלא שמתוך החזרה לשגרה תצמח תובנה חדשה. לצד הבילויים והחגיגות, נגלה שחלק מן הקשרים בינינו לא צולחים, חלק מהעסקים לא מתרוממים. המגפה עשתה מאיתנו משהו חדש, קשה עדיין לתיאור. אבל מה שבטוח השינוי קשור ביחסים בין האנשים. משהו בהם לא מתפקד כמו קודם.
למרות הדחף לחזור לאחור, לימי הילדות טרם הקורונה, משהו בנו התבגר. גם אם הכול יתנהל כשורה והתחלואה תרד, אנשים יתהו בינם לבין עצמם: למה לנו לרוץ אחרי חנויות יוקרה ומכוניות פאר? למה לדדות מבוקר עד ערב אחר מותג כזה או אחר, האם שנה בפיג'מה גרמה לנו להרגיש בחסרונם? ומה רע באוכל ביתי, או בחצי מנה על הדרך? מי צריך את חיי הגרגרנות, ומתי בכלל השתלטה עלינו מחדש כל הראוותנות הזאת?
שנה לקורונה בישראל והאזרחים התבגרו ולמדו להתגבר. אנשים יבינו שחוץ ממשפחה חמה אין להם ביטחון בכלום. אפילו אם נשוב ליום עבודה עמוס, לעסקים מסביב לשעון, לפעילות ספורטיבית בערב או לארוחה טובה במסעדה, בכל זאת המשפחה הגרעינית תורגש ככוח מטעין, כגורם מלכד, כמקור מרגיע. התרגלנו לשבת בבית, להיקשר זה בתוך זה, גם בלי מילים, למצוא חן בקסם המשפחתי. הפער בין המצב החדש לישן, בין החיים הנוכחיים לימי הסגר יגדירו מחדש את תנאי החיים החדשים שמתהווים מול עינינו.
כל איש יעשה חשבון עם עצמו: כדאי או לא כדאי? האם יש צורך בזה או אפשר לוותר? כשהציבור הרחב יכריע לטובת הפשטות, נצטמצם, נחזור בהדרגה – לא במכה, אלא לאט-לאט – לחיים הכרחיים, לממדי קיום מספקים, לתנאים פשוטים אך מלאים.
אז הקשר האנושי בינינו יציץ מבין החרכים, הקשר המשפחתי יראה כרווח נקי. אז נבין שחבל לנו על טיפוח החיים המדומיינים ודי אם נשקיע בקשרים טובים. בהרחבת סגולות התא המשפחתי לכלל החברה ואף המדינה. נפנים די מהר שאת מרב השעות והכוחות כדאי שנקדיש לטובת טיפול איכותי בחברה, בבניית אחדות חברתית, רגש של חיבור נקי.
היציאה לחוץ תעורר געגוע לקשר חדש וחם, וזו תהיה המתנה הגדולה שהעניקה לנו הקורונה ביום השנה להולדתה. אסור לשמוח בכאב ובחולי הרב שעברנו, אבל המגפה הזאת גרמה לנו להבין יותר, להרגיש יותר שכולנו קיימים במערכת אחת, וחובה עלינו לעצור וללמוד להסתדר בינינו. היא גרמה לנו להיות מוכנים לשמוע שהסְּפרה, הכדור שכל האנושות נתונה בו, הולך ומעגל אותנו כדוגמתו.
פעם הוא מעורר בנו קשר בצורה חיובית יחסית באמצעות רשתות חברתיות, כלי תקשורת וחוטי קשר אלקטרוניים מסביב לגלובוס, ופעם הוא קושר בינינו בצורה שלילית דרך מגפות כלל-עולמיות ומכות טבע. והטלטלה תתחזק יותר ויותר, וניזרק פעם לימין הכדור ופעם לשמאלו, אבל בהדרגה נרגיש את עצמנו כקבוצה אחת, כאנושות קטנה בתוך הטבע הענק. והתלות בטבע תעורר אותנו לתהות על מהותו, ללמוד אותו ואת פועלו, לנסות להיות כמוהו. וכנשתדל ביחד להטות אוזן נשמע בקולו, שהוא חוזר ואומר דבר אחד בלבד: התחברו ביניכם כאיש אחד בלב אחד – כמוני, הטבע האחד.
