אני זוכר את הספרים הראשונים שלי שהדפסתי. בית הדפוס היה חלל מלא מכונות גדולות רועשות, בום-בום-בום. היום אתה מגיע לבית דפוס, מכונות מודרניות ומשוכללות שרק רחש שקט עובר דרכן. כך בכל תחום ייצור.
אם ימי המהפכה התעשייתית הביאו עימן מכונות גדולות מברזל שפעלו בטכנולוגיות של קיטור, מכונות שהתחלפו בחשמל ועוד הלכו והתמזערו, היום הפכה הטכנולוגיה להיות עדינה יותר. היום אנחנו לא צריכים את המפעלים העצומים ואת אמצעי הייצור הכבדים. גם הפועלים כבר לא עובדים כמו פעם, עם פטישים ואטמי אוזניים, אלא הכול ממוחשב, פשוט לייצור ושומר על שקט מוחלט.
ההתקדמות שלנו תמיד מתחילה מדברים מגושמים ומכאניים ועוברת לדברים עדינים ומתוחכמים, ולכן אני חושב שהאנושות מתחילה להבין בהדרגה שההתפתחות שלנו מובילה לכיוון עדין עוד יותר, נעלם, חסר חומר; לכיוון רוחני.
כמו שבעבר היינו תלויים במכונות כבדות תנועה והמרנו אותן בטכנולוגיה עדינה, ככה גם הטכנולוגיה המסורבלת שהשתמשנו בה למיגור הקורונה – תרופות, מסכות וסגרים – צריכה להתקדם ולעבור לפסים של טכנולוגיה אנושית עדינה, של רצון ומחשבה.
קודם לא היינו מסוגלים להחשיב את היחסים בינינו ככלי עבודה, כמשהו שאפשר לפעול איתו בעולם, "כי מה הם בכלל יחסים?", זאת אומרת, יכולנו להביא בחשבון רק כוחות ברורים, גדולים וגלויים לעין. ועכשיו כבר נוכל להסכים במקצת שהמחשבות והרצונות שלנו מעצבים את העולם, יוצרים שדות מגנטיים שעל ידם יוצאים ומתרבים המזיקים. עם המחשבות האלה, עם היחסים העדינים בינינו, עם הכוחות הרוחניים, נתחיל לעבוד בקרוב.
האם יש חלק באנושות שבשל יותר לפעול בטכנולוגיה הזאת? אני לא חושב. הבשלות תלויה בהרגשת הנזק שאנחנו סופגים, בעוצמת הכאב, ומפני שכולנו ניזוקים סביב כדור הארץ – הרי הקורונה לא העדיפה אחד על האחר – אז כל אחד יכול וצריך להשתתף בתהליך הזה, בין אם הוא גדול או קטן, טיפש או חכם, מלומד או חסר השכלה.
אנחנו נראה במגפה הזאת, בגל הזה שיגיע השנה וישטוף את העולם עד שאף אחד לא יהיה מחוסן מפניו, לא נפשית ולא גופנית; שאף אחד לא ידע מה לעשות עם חייו, ודווקא אז, באין ברירה, האדם יתחיל פתאום לקבל שהכול תלוי במחשבה, במחשבות שלנו זה על זה.
