ב-27 בפברואר 2020 אובחן בישראל לראשונה אדם שחלה בקורונה ומאז עברנו עם העולם כולו טלטלה שלא ידענו כמותה. 296 ימים אחרי, ב-19 בדצמבר 2020, החלו מנהיגים וצוותי רפואה, סלבס ואנשים מן השורה להפשיל שרוולים, להושיט כתף, ולתת דוגמה אישית בכך שהם מתחסנים ראשונים.
משבר הקורונה כבר הוכיח שכולנו באותה הסירה, ויש מי שקוראים לקבל אחריות ולהתחסן כי בזה באות לידי ביטוי הסולידריות והערבות ההדדית שלנו. המשוואה פשוטה: אם נחזק את המערכת החיסונית שלנו נחזק את המערכת החיסונית של החברה כולה.
גם לדעתי על כולנו ללכת ולהתחסן. כתוב "בתוך עַמי אנוכי יושבת" (מלכים ב ד, יג). אמירה שפירושה: אני חלק מהחברה שאני חי בה ושותף להלכי הרוח של הציבור. אם החיסון מקובל בעם, אז עליי לצאת ולהתחסן. לא להתנתק מהעם ולא להחשיב את עצמי מומחה יותר מהמומחים.
הגיוני שיש חששות והתנגדויות – היסטריה מהלא-נודע ופחדים מהסיכונים לאי-הצלחה – ועוד ספקות שנובעים מאנשים שעוסקים בתחום. קולות כאלה נשמעים ומהדהדים במרחב מיום שפרצה המגפה, אבל לא נצא תמימי דעים ממאבקי שמועות שאין להם סוף.
אחרי כל הדיבורים והפלפולים אלך עם העם באש ובמים. כמי שעוסק שנים רבות בלימוד חכמת הקבלה אני מודע היטב לחוק האינטגרלי ששולט בטבע. החוק אומר שכולנו שייכים למין אנושי אחד, חלק אינטגרלי מהטבע. אולם בשונה מ"דרגת החי" אנחנו נקראים דרגת המדבר", ולמה? כי יש בנו תוספת רצון עבה שגדלה ללא הרף, תוספת שמייצרת בנו הרגשת נפרדות זה מזה, אגואיזם טבעי שמעלה ומחשיב אותנו על פני האחרים. עמוק בפנים, היא השורש להתנגדות העקרונית והטבעית לחיסון נגד הקורונה.
אבל, וזה אבל חשוב, אם אני בוחר ביודעין ללכת יחד עם הכלל ויהיה מה שיהיה, אז יש סגולה והגנה. דווקא מהרגשת הביחד נינצל מכל הצרות והבעיות. ספר הזוהר מתאר זאת בדרכו הפיוטית: "ותאמר, בתוך עמי אנוכי יושבת. שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו, כדי שלא יביטו עליו המקטרגים להזכיר את חטאיו" ("זוהר לעם", פרשת ויצא).
אם הכלל מחליט בוקר אחד ללכת במגמה מסוימת, אז האמת נמצאת בו. אי-הסכמה וביקורת יתעוררו בטבעיות, לעיתים ללא שום הצדקה, אבל לא יהיה את השכל והרגש, את האמצעים או המכשירים לחקור עד תום ולהתנגד למהלך הכולל. גם בי מתעוררות ספקות, ואני שואל את עצמי בתגובה: במה אני חכם יותר מהכלל? למה עליי לעשות אחרת ממה שעושים מיליונים סביבי? למה אני חושב שההחלטה הגלובלית נכונה פחות ממה שאני חושב בשכל וברגש שלי? למה אני מעז לצאת נגד חוק הערבות, מה דוחק בי לצאת נגד הכלל?
ייתכן ועמי חצוי לשניים: חצי רוצים להתחסן וחצי מתנגדים לכך בתוקף, וזו אכן שאלה גדולה, אבל אני לא יכול ללכת אחרי תיאוריות קונספירציה, לא יכול להתחשב בדעות מתחלפות, אלא אחרי רבים עליי להטות: ללכת לפי דעת המומחים שעומדים בראש המערכת וקובעים. מי שלא רוצים להתחסן – זכותם המלאה. אין ספק שהם מפרים את החוק האינטגרלי. זה לא עוד חוק ממשלתי, שמונע מאינטרסים פוליטיים, אלא החוק האינטגרלי הוא חוק טבע. והטבע בעזרתה של הקורונה מציג לנו בעיה משמעותית: אנחנו לא במגמה האינטגרלית של הטבע להיות מחוברים בינינו כאחד. אלא כל אחד אגואיסט גדול מהשני והוא מושך לכיוון נגדי לחלוטין.
אם כולנו כאחד, כתף אל כתף, ניגש בהסכמה להתחסן – רק כי חשוב לנו להיות יחד – אז הרגשת החוסן תשמור עלינו מכל פגע, והקללה תהפוך לברכה. כי מלכתחילה המגפה העולמית הזאת באה לאחד בינינו – להרחיק פיזית אבל לקרב נפשית. מבצע החיסונים הזה הוא המבחן שלנו בחיבור הלבבות, ואין זה מקרה שישראל ראשונה להתחסן, כי גם בזה ייעודנו להיות אור לגויים.
בינתיים נראה שהטבע הגלובלי כבר קורץ לנו מהצד. בעוד אנחנו מתלבטים אם להתחסן או לא, בבריטניה כבר התגלה זן חדש ולא מוכר של נגיף קורונה שמתפשט מהר יותר מהקודם. כמו שכתב המקובל בעל הסולם: "הטבע לא יפסיק מלהענישנו וליטול נקמתו ממנו. וכפי המכות שאנו מוכים בזמננו זה, גם לקחת בחשבון את החרב השלופה לעינינו להבא. לכן יש להסיק מהם מסקנה נכונה, אשר סוף סוף ינצחנו הטבע, וכולנו יחד נהיה מוכרחים לעשות יד אחת" (מאמר "השלום").
