בחוסר הוודאות הנמרח של התקופה, ואפשר לתייג אותה בפשטות בשם הקוד "קורונה", דברים רבים שהיו מובנים מאליהם נעשים פחות מובנים. למשל "לעשות קריירה". פעם קריירה הייתה מושג נוצץ, מבטיח, היה לה ציור מפתה: מימוש עצמי, קידום מהיר, אשראי בלי די, כבוד, בילויים – עולם עם ברק בקומה גבוהה במגדל עם לובי.
היום המושג דהה והתבלה. אנשים לא משתגעים על הרעיון של להרוג את עצמם בעבודה סביב השעון, לא רוצים שהחיפוש שלהם בחיים יסתכם ב"איך להרוויח", "איך להצליח". התעייפו, ובצדק. אנשים נמצאים על פרשת דרכים. הרוב אינם יודעים מה הם רוצים מהעתיד שלהם, אבל הם בהחלט מגלים שהם לא מסכימים עם איך שהעבר התנהל, ולא מתאים להם להמשיך כמו שהיה בלי לחשוב על הדברים ולשקול אותם מחדש.
הקורונה פעלה עלינו בצורה רבגונית. היא עצרה את המרוץ שלנו, היא נתנה לנו להרגיש שאנחנו חלשים וקטנים מול המציאות, שאנחנו לא שולטים על החיים, שאנחנו לא יודעים בכלל בשביל מה אנחנו חיים. הקורונה עוד לא סיימה את תפקידה, ולמרות שלא נראה שהחברה האנושית ממש שמחה ויכולה להגיד בפה מלא שהיא חוללה תהליך חיובי, יש על מה להודות לה.
בשנתיים האחרונות הקורונה נענעה אותנו, ניתקה אותנו במשהו מהעיסוקים הקודמים שלנו, ובעיקר חוללה בנו שינויים פנימיים, בכל אחד ואחד. אנחנו אולי עוד לא ערים לכך, אבל ביני לביני – אנחנו משתנים. עיקר השינוי מתבטא בשאלות על משמעות החיים שפתאום צצות באנשים. הן הזרז להתפתחות. כשבאדם מופיעות שאלות על מהות החיים, זה גורם לו זעזוע ומקדם אותו.
השאלות האלה תמיד היו קיימות בתוכנו, אבל התפרצות הקורונה גרמה להן לצוף על פני השטח. כמו קרחונים נמסים הגורמים ליצורים היסטוריים להתעורר לחיים, כך הטבע משפיע עלינו עכשיו, ושאלות שהיו טמונות בתוכנו מרגע בריאת העולם ונשמרו בקיפאון, עכשיו נמסות וצפות בלב. זאת אומרת, הקורונה היא השפעה ביולוגית עם מטען רוחני בתוכה שמשפיע על כולנו.
יותר ויותר אנשים עוד ישאלו את עצמם למה אנחנו צריכים לתייג מישהו לפי הקריירה שלו? למה חשוב אם הוא מטאטא רחובות או אשף מחשבים, מה, זאת הזהות של האדם? הרי הוא לא שייך למטאטא או למחשב, הוא שייך למין האדם – אז זאת הזהות שלו. נמדוד אותו על היותו אדם.
ומהו אדם? מי שמזהה שהוא חלק אינטגרלי מהחברה האנושית – חברה שהיא חלק ממערכת גדולה ומורכבת יותר שנקראת הטבע – והוא מוצא בה את מקומו הייחודי שאף אחד מלבדו לא יכול למלא.
