אם הייתה פרושה לפנינו מפה שעוקבת אחרי התקדמות הקורונה בזמן אמת, היינו רואים אותה מקפצת ממדינה אחת לאחרת. פושטת זן אחד ולובשת זן אחר. הקורונה ממציאה את עצמה מחדש בווריאציות שונות, נותנת מכה ונסוגה, מכה והפוגה.
אבל התנהגות הקורונה לא נובעת מטבעה, אלא מטבענו. מאחורי השכל האנושי עומד מנגנון הפעלה פשוט של רצון לקבל הנאה. היצר הזה לא מתוחכם, הוא דווקא חסר שכל, מבין רק טוב לי או רע לי, מר או מתוק. כך שצורת ההתנהגות של המגפה – מכה והפוגה, מכה והפוגה – עוזרת לאדם להרגיש, להפנים, לנתח את מה עובר עליו. אם רצון האדם היה מרגיש מכה אחת בלתי פוסקת, הוא היה מפסיק להרגיש אותה. בשלב ראשון האדם היה מרגיש שמשהו לוחץ עליו בחוזקה, זועק "אאאאיייי!", ובהדרגה מפסיק להרגיש ומתרגל לכאב.
התבנית הזאת מתיישבת על כל מקרה שעובר עלינו. יש סיפורים על אנשים שהכניסו אותם למצבים קשים מאוד, שתחילה הם היו בטוחים שלא יישרדו, ואחר כך, להפתעתם, הם התגברו והתרגלו. לא רק שהתרגלו, אלא הם עוד מצאו טעם מתוק בכאב, גילו חיים של ממש בתוך המצב הבלתי נסבל.
הרצון לקבל הנאה שבאדם מוצא לעצמו מנוחה, מזהה את הנוחות בכל מצב, ויהיה זה המצב הגרוע ביותר. זה כוח הגנתי שבנו, שלא נותן להיות בסבל מתמשך אם אין בו תועלת. לכן הטבע אף פעם לא מנחית על האנושות מצבים קבועים, כי אחרי הסבל הראשוני בא ההרגל. אלא הטבע מעורר קצת כאב, ואז יוצר הפוגה – פסק זמן שבו ניתנת הזדמנות לעכל את מה שקרה; לנתח, להגיב נכון, להחכים.
גם עכשיו, רגע לפני ההתפרצות המחודשת של הזן התורן, כשהמצב טרם החריף ועדיין לא מכאיב, יש זמן לשמוע, לחשוב ולא להגיב באופן רפלקסיבי. לא לפעול באוטומט לפי האגו, הרצון לקבל הנאה.
אם אנחנו רוצים להימנע מהמכה הבאה, עלינו לראות את הנולד, להסתכל על עצמנו מהצד, וממש להתעקש להבין: בשביל מה נחתה המכה הזאת? למה? מה לעשות איתה? לא לעזוב את הדברים, כי אחרת הם בטוח יחזרו בצורה עוד יותר גרועה. לא לעזוב עד שנבין מי אנחנו, מה טבענו ומהו הטבע הסובב אותנו, ומה אנחנו אמורים לעשות עם הפער בין זה לזה. אז לסבל תהיה תוצאה משמעותית.
