"האומיקרון עבר את השיא שלו", הכריז ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, והודיע שהחל מהשבוע הקרוב יוסרו הגבלות הקורונה בארצו. בפועל תושבי בריטניה לא יידרשו יותר לעטות מסכות בשום מקום, לא יחויבו לעבוד מהבית, להיכנס לבידוד וגם התו הירוק יבוטל שם.
לעומת בריטניה, המדיניות בסין נוקשה מאוד: הממשלה מפעילה סגר הדוק באמצעות הגבלות דרקוניות, ואלפי תושבים מתלוננים שאפילו לא מרשים להם לצאת לצרוך מזון חיוני.
העולם חצוי בגישתו בנוגע לדרכי הטיפול במגפה, וקשה לדעת איזו מן הגישות עדיפה. עיקרון אחד נצחי ובטוח, וחכמי האומה שלנו כתבו אותו שחור על גבי לבן: "ניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס ע"א). לרופא ולא לפוליטיקאי.
לכן דווקא במצב שבו האנושות ניצבת בצומת דרכים, לפני שרשרת נוספת של זנים שעתידים לפקוד אותה, אל מול ציבור חולה ומותש מהמגפה שאינה נגמרת, הצעד הנכון יהיה אם יתכנסו הרופאים לבדם, בלי כל לחץ מצד גורמים שונים, בלי הטבות מאנשי כלכלה ובלי קריצות מאנשי ממשלה, ישבו ויבחנו בכובד ראש מה טוב ונכון לציבור התושבים של אותה מדינה – מתוך דאגה לבריאות הציבור בלבד. שישקלו טוב טוב לבד, יחליטו מה הרווח ומה ההפסד, מה הנזק ומה התועלת, והמדינה תפעל בעצתם.
טוב אם ישראל תאמץ מודל דומה, חף מכל שיקול ואינטרס. הרי אם בגלים הראשונים הייתה המדינה חלוצה בתחום החיסונים, ידעה לנהל משבר בזמן אמת, נערכה כמעט לכל תרחיש, אז בגל החמישי ישראל במקום שני בתחלואה בעולם, כאשר שני מיליון איש חולים וקצב ההדבקה בעלייה מואצת. לכן מבחינה רפואית ואפידמיולוגית נכון להטות אוזן לרופאים ולמומחים בתחום.
עם זאת, ברובד פנימי ועמוק יותר של הדברים, כל מכות הטבע באות כדי לשבור אותנו. לא רק את ישראל, אלא את העולם כולו, אבל אותנו במיוחד. להביא אותנו למצב שבו פשוט נכרע על הברכיים, נרים ידיים לשמיים ונצעק "די!".
"די!" הכוונה, די לנו מחיי הבזבוז והמותרות, נסתפק בחיים נורמליים ופשוטים, נעבוד רק כדי לספק את ההכרחי לקיומנו ונפסיק לנצל את אוצרות הטבע. די לנו מתחרויות ומאבקים, נלמד לחיות בשותפות ובפיוס. די לנו מגאווה וצפצוף על הזולת, נהיה חייבים ללמוד להסתדר בינינו ולהתחשב אחד בשני. אם רק נסכים למהלך חברתי כזה, הקורונה תיעלם כלא הייתה. לא רק היא, אלא כל הזנים.
אומנם איש לא רוצה לנקוט בגישה כזו מתחשבת, ומי שמצהיר כך אז הוא מדבר אחד בפה ואחד בלב, אבל אם באמת רק היינו טובים יותר זה לזה, אז היינו מגייסים משאבים גדולים מתוכנו והיינו מבריאים ונפטרים מהמגפה הזאת על ידי כוחות טבעיים.
אבל אנחנו לא. אנחנו חנוקים עד הצוואר ביחסים אגואיסטיים שמנתקים אותנו זה מזה, יחסים שמפרידים אותנו מההכרה שאנחנו חלק אינטגרלי מהטבע השלם. איבדנו כל רגש לסובב אותנו, לבני האדם ולשאר חלקי הטבע, ולכן אנחנו כבר לא רגישים לעובדה שאנחנו אלה שמוציאים את הטבע מאיזון. כמו באפקט הפרפר, אנחנו מי שמביאים על עצמנו מבול של נגיפים.
לכן הקורונה ואחיותיה הגדולות והקטנות לא יעזבו אותנו בקלות. לא לפני שניכנס לתיקונים ביחסים בינינו, להבראת החברה. ובעיקר אותנו הקורונה לא תעזוב, שכן בידינו, עם ישראל, השיטה לתיקון.
✅ רוצים להעמיק?
