אם נמהר להתחסן באלול, אז נזכה לחגוג יחד בתשרי. באמירה הממריצה הזאת מבטיח ראש הממשלה לחסוך מאיתנו את אימת הציבור הישראלי: ס-ג-ר. כי די לנו בסגרים בחגים, די לעסקים בפגיעה כלכלית נוספת ובפגיעה באיכות החיים.
אלא שאפשרות של סגר היא תוצאה. ציון במבחן הישראלי שכולנו נבחנים בו. ביחסים בינינו אנחנו קובעים אם תכלה שנה וקללותיה או תחל שנה וברכותיה, והיחסים בינינו הופכים גרועים יותר מיום ליום. אנחנו מחולקים בעוד תחומים ומפוצלים בעמדותינו, מי בעד הסגר ומי נגדו, מי בעד החיסון ומי נגדו.
אם לפני כשנה וחצי הסתגרנו בסגר הראשון בחוסר ודאות מוחלט, ותחושת אחדות עמומה קשרה בינינו, אז בגל הרביעי אנחנו דעתנים ודבקים בעמדותינו. כל אחד מסתגר בתוך עצמו. האגו הישראלי גבר מאז עוד יותר, והאופי קשה-העורף שלנו כבר בולט לעיני כול.
המחלה האמיתית היא קלות הראש. ההתייחסות הלא רצינית מצד חלקנו להגבלות. הזלזול בכללים ובתקנות, ובעיקר חוסר הכבוד המינימלי הראוי לזולת שדעתו הפוכה לשלנו. הפילוג הזה הוא שיוליך אותנו באין ברירה לסגר תשרי. אולי מבחינה בריאותית הסגר יפחית במשהו את התחלואה, אבל הוא אינו פתרון חברתי-כלכלי כולל. במקרה הטוב, שיעור מהאוכלוסייה יציית לחוקים ולהגבלות, תורגש הכבדה ומועקה, אבל ההתנהגות שלנו לא תשתנה כתוצאה מכך. בסך הכול נדומם ונסגור את האגו שלנו לזמן מה, וברגע הראשון שיתאפשר נחזור לסורנו – פי כמה יותר אנוכיים.
הבעיה הגדולה היא חוסר המודעות שלנו למצבנו. אנחנו לא רואים את הקשר הישיר בין היחסים בינינו לבין התפשטות המגפה – מהרמה הגשמית ועד הרמה הרוחנית, מלהתחסן ולעטות מסכה ועד להתחשב בזולת ולפתח דאגה. אנחנו לא מרגישים מחויבות זה לזה, והאגואיזם השולט בהרגשה שלנו ממשיך לגבור ולהעצים את הבעיה.
לעם שלנו יש משימה גדולה ושליחות עתיקה: להיות אור לגויים. להיות דגם חברתי מושלם ליחסים יפים ולערבות הדדית.
כשאנחנו מתחברים בינינו מעל ההבדלים, כשאנחנו הולכים יחד באש ובמים, כמו שכתבו חכמים: "בתוך עמי אנוכי יושבת", אז כוח החיבור בינינו מוליך אותנו, מרומם אותנו ונותן לנו מעטפת הגנה. השלם גדול מסך חלקיו. לכן דאגה קטנה בין איש לרעהו, בין אדם לחברו, בכל שכונה, עיר, מחוז – בכל המדינה – מקרינה במעגלים הולכים וגדלים על העולם כולו.
בערבות ההדדית בינינו אנחנו מצילים חיים – שלנו ושל אחרים. אנחנו מקרינים כוח חיובי, חוסן לאומי, ביטחון חברתי לכל איש ואישה מישראל, ולאנושות כולה. לו רק היינו מתחילים בשלב מקדים לאהבת הזולת, בנטייה לפעול על פי כלל אחד, "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", כבר היינו רואים תוצאות. היינו חוסכים מחלות!
אם נשתדל להתחשב בזולת, להתחבר במגמה שמציבה את האחרים במקומי, מתוך דאגה לא להפיץ וירוסים לסובבים אותי, הגישה הזאת תבריא אותנו ושאלת הסגר תרד מעל שולחן הדיונים; כי למה לסגור אותנו אם אנחנו זהירים ומתחשבים?
עדיין האופטימיות קלושה. לא באמת נתנהג אחרת ברגע הבא. הטבע האגואיסטי מולך בנו, אוטם את האוזניים והלב שלנו. הוא שובר את הרגשת הקרבה הטבעית, היסודית, ומונע מכל רגש של ידידות להיכנס. אין זה גנאי. אנחנו עם מפותח מאוד – אבל מבחינה אגואיסטית. מתנגדים לחוקים והגבלות, לא רוצים לקבל מרות, לא רוצים שיגידו לנו מה לעשות.
מנגד עלינו ללמוד להתעלות על האגואיזם. לתקן אותו. להשתמש בו כעזר. כי הפילוגים והסכסוכים האלה לא מגיעים אלינו לשווא, הם באים כדי לדרבן אותנו להתגבר עליהם, להתפתח בעזרתם לרובד חדש ביחסים בינינו, ממד שבו אנחנו קשורים ומאושרים בלב אחד; לא מתרגשים מווירוסים ומפשעים חברתיים, אלא לומדים לכסות אותם בהתחשבות ואהבה, כמו שמלמדת חכמת הקבלה. עד אז, שבו ואל תעשו – עדיף.
