חולה מאומת אחד הספיק לראש ממשלת ניו זילנד ג'סינדה ארדרן להכריז על סגר קפדני ולשתק מדינה שלמה, "עדיף להתחיל גבוה ולהוריד את רמת ההתראות, מאשר להתחיל לאט מדי", לדבריה.
אומנם מאז עלה מספר המאומתים לאחד עשר, אז האם סגר כולל כזה הוא צעד נכון? התשובה תלויה במדינה, כל מדינה לגופה. לניו זילנד סגר הוא מהלך יעיל, מפני שהם מקבלים על עצמם את הסגר בהסכמה ומיישמים אותו כפעולה קבוצתית, אז ודאי שזה מועיל. ככלל, האטה וחישוב צעדים הם מהלך נכון, כי ככל שאנשים פחות מתרוצצים וקופצים ממקום למקום בלי חשבון, כך הם עושים פחות נזק זה לזה ולטבע כולו, כמו שכתוב "שב ואל תעשה עדיף" – מי שגורם פחות נזק, פחות ניזוק בעצמו, מידה כנגד מידה.
על כל פנים, אין להשוות את מקרה ניו זילנד, או כל מדינה אחרת, ולהסיק מסקנות על ישראל. ישראל היא מקרה מיוחד, נבדל מכל אומה ומדינה אחרת. לכוח העליון שבטבע יש חשבון אחר עם מדינת ישראל, הרבה יותר צפוף ונוקב.
האומה הישראלית נוסדה על בסיס חוקה מיוחדת המותאמת לאחדות עם הכוח העליון, לכן כל חוקיה סובבים על אהבה ואחדות. אם לא החוקים האלו, לא היינו קמים כלל. מאז ועד היום אנחנו לא יכולים להתקיים בצורה נורמלית אם אנחנו לא מקיימים אותם. אלו הם חוקי הערבות ההדדית, איש את רעהו יעזורו, ואהבת לרעך כמוך, על כל פשעים תכסה אהבה. חוקים שמסוגלים להוביל את האומה לאחדות רוחנית כדוגמת הכוח העליון.
רואים זאת במהלך ההיסטוריה בצורה מובהקת: כשאנחנו מתרחקים מחוקת האומה, נגררים לסכסוכים פנימיים ושנאה – אנחנו נחרבים, נזרקים מאדמת ישראל ונרדפים בגלות.
לכן כל פעולה גשמית שעם ישראל עושה צריכה להיות כצעד תומך בחשבון הרוחני. כך גם לגבי סגר. אם ישראל נכנסת לסגר, ההגבלות הפיזיות צריכות להיות צעד מקדים לפעולה רחבה ועמוקה יותר. אם ישראל נכנסת לסגר, הוא צריך להיות מלווה בבירורים ותיקונים, בבדק בית-ישראל. אחרת כמו לא עשינו דבר.
אם ניכנס לסגר ונבדוק ביחד איפה אנחנו נמצאים ביחס לחוקי האומה, ודאי נגלה שהתרחקנו מהם כל כך, שהיום אנחנו נמצאים בסכנה של ממש. יותר מזה, לא רק שאנחנו מכניסים את עצמנו לצרות מתגברות בגלל חוסר התפקוד הרוחני שלנו, אלא כל העולם יתקשה לחזור ולעמוד על רגליו אחרי כל מכה שהוא סופג. כי העולם, תלוי בתיקון ישראל, באחדות רוחה. כמו שכתב הרב קוק: "אנו קרואים לאחד את העולם, וקודם שנאחד את העולם החי החומרי, היננו קרואים לגלות את התוכנית של האחדות הרוחנית, שהוא סודנו העצמי" (הראי"ה קוק, "אגרות").
