השבוע שמחנו לשמוע על יממה בלי מתים מקורונה בישראל, אבל בעוד אנחנו מסתובבים בלי מסכות ונהנים ממנעמי השגרה, בעולם המצב הפוך לחלוטין: סגרים, הגבלות וסבל נוראי.
אחד המוקדים העולמיים של המגפה הוא הודו. מספר הנדבקים זינק בשלושה הימים האחרונים לכ-350 אלף הודים, וכ-2,500 מתים ליום. בתת-היבשת אין בכלל מיטות לחולים, אין מכלי חמצן ואין תרופות, ושורפים גופות באופן סיטונאי. לא רק הודו, גם ברזיל ומדינות נוספות סובלות מאוד.
הפער הדרמטי בינינו לבין העולם מתחיל בעובדה שישראל מדינה קטנה. אנחנו בקלות יכולים לסגור את עצמנו. נועלים את שערי נתב"ג ואין יוצא ואין בא. גם לא בעיה כלכלית עבורנו לקנות חיסונים ולהעלות מודעות למבצע. יהודים אנחנו. מיד מזהים את הבעיה שבפתח ויודעים להריח הזדמנויות להקדים תרופה למגפה.
אבל ההזדמנות הבאה שלנו היא לדעת לקבל נכון את ההצלחה. לגלות אחריות לתחומים אחרים שבהם אנחנו חלשים יותר. להיות מקום ראשון בניהול מגפה זה טוב ויפה, אבל זה רק ריפוי וחיסון הגוף מפני רעות חולות. אין זה בהכרח מקדם אותנו בתחומים אחרים, חשובים לא פחות.
בתחום החברתי אנחנו חלשים מאוד. הסכסוך והפילוג, הוויכוחים והעוינות שמטביעים אותנו בים השנאה ההדדית, ממקמים אותנו במקום האחרון מכל אומות העולם. הנמוך ביותר.
טעות לחשוב שזכינו בצ'ופר. האגו הישראלי קשה-העורף דורש ריפוי מתקדם יותר, ואם לא נעבוד על ריסונו ותיקונו, ההצלחה תהיה לנו לרועץ. החופש היחסי ששחרר אותנו מעוֹל המכה האימתנית הזאת עלול להשכיח מאיתנו את ייעודנו כעם ישראל. בשלב הבא, למשל, העולם עלול להצביע עלינו בהאשמה שאנחנו מפיצי הווירוס, ואנחנו כמו שתמיד היינו, חורשי מזימות, ערמומיים, מושכים בחוטים ודואגים לעצמנו. אז שוב ניקלע ללופ האנטישמי.
הקורונה הייתה רק המכה הראשונה, אגרוף חזק שהכה בקיר האנושות הגלובלית, ועכשיו הולכים ומתבהרים הסדקים והשברים. מיום ליום אנשים מפתחים מצוקות נפשיות, המונים נפלטים ממעגל העבודה, רעב מתפתח באזורים שונים בעולם, ממשלות לא מצליחות לארגן נכון את הכלכלה, מחריפה החלוקה בין עשירים ועניים, הסכסוכים מתגלגלים לרחובות בדמות עימותים והפגנות, ובפתח עוד תחלואות רבות שנגזרות משנת המגפה.
העולם מידרדר יותר ויותר. כעת עוד יש מה לאכול, יש מים נקיים לשתות, ואפשר לשבת בבית ואיכשהו לעבוד. ומחר? מי יודע מה יקרה. אבל כשהסבל והמצוקה יתגברו בעולם, נרגיש גם אנחנו לחץ מצד האנושות כולה.
חכמת הקבלה מלמדת שהאנושות כולה מתקיימת ברשת קשרים הדדיים, במערכת שכל חלקיה תלויים זה בזה. אבל בתת-ההכרה אומות העולם מרגישות כי לעם ישראל יש תפקיד בעולם. עצם היחס העוין כלפי היהודים באשר הם מצביע על כך שיש ליהודים "העדפה" בטבע.
משימתם של היהודים היא נפשית ולא גופנית. משימתם היא להתחבר ביניהם באהבת הזולת מעל שנאת החינם, להתלכד מחדש ללב אחד ובכך להתקשר אל הכוח העליון, אל מערכת הטבע, לפתוח את צינורות השפע והאור לכל האנושות. כי זה תפקידם של היהודים: להיות "אור לגויים".
השנאה כתוצאה מהתפשטות נגיף הקורונה היא עוד ביטוי שמצביע על חוסר החיבור בין היהודים. מרגע שאיננו ממלאים את תפקידנו, מתגלה כלפינו שנאה שתכליתה לקשר אותנו לנטיית לב משותפת.
לכן המשימה הקרובה שלנו היא לא לחסל את הקורונה, שמוטציות מבית גידולה עוד לפנינו, אלא לזהות את החולי האמיתי – את הפילוג בינינו – ופשוט להתחבר, להתלכד כאחד.
