"מה בעצם יוצא לי מכל העבודה הזאת? לפנינו קיץ, אני יכול לקחת את אשתי והילדים, לארוז סל עם לחם ביתי, ממרחים, פירות טריים, בקבוק מיץ פטל – ולצאת לכל היום. באותו סכום שאני מוציא על נסיעות בכבישים אני מארגן לכל המשפחה יום כיף, שמש חול וים, ארוחה מזינה ושקט לנשמה".
זו המחשבה החדשה שמתגנבת למוחם של ישראלים רבים אחרי שישבו בטלים בבית שנה בלי עבודה. חשבון יעיל עבור מי שהבינו שהעבודה לא צריכה להיות אבן שואבת של החיים. שאם אפשר לקבל הכנסה קטנה שאפשר לחיות ממנה ולא לכלות את רוב היום בעבודה, עדיף. שב ואל תעשה עדיף.
לא רק אנשים מובטלים, או כאלו שיצאו לחל"ת, התחילו להרגיש שינוי והודו שהם לא מאושרים מהמחשבה לחזור לעבודה. זה גל שישטוף את כלל החברה, יחדור ללב של כל אדם בעולם. כולם עוד יעכלו שלא כדאי לרוץ סתם. ואם לא עכשיו, אז כשהרובוטים יתפסו את מקומות העבודה ועוד אנשים יתווספו למעגל האבטלה.
החיים השתנו. פעם המוני ידיים מיובלות עבדו שעות בשדות, ואחר כך, עם הקמת המפעלים והמצאת המכונות, הן נדרשו פחות ופחות. היום גם זמנן של מיליוני ידיים עדינות מתקתקות על מקלדות חלף עבר. כמה אנשים בעולם מייצרים ומשרתים היום דברים שהם באמת חיוניים לחיי האדם והחברה? מעט מאוד.
לחיי החומר שלנו לא חסר דבר, ועודף עצום של ידיים משוטט בעולם. לעומת זאת יש לנו מחסור חמור ביחסים אנושיים. כדי למלא את המחסור הזה נצטרך כל אחד ואחת שמסוגלים ורוצים לעבוד. כמה שיותר, יותר טוב. כי יש לנו הכול, אבל האווירה איומה. יש ממה לחיות, אבל אין בשביל מה. החברה האנושית הולכת מדחי אל דחי, ליתר קיטוב, לשנאה ובדידות. יש לחם, אבל אנשים רוצים למות. האווירה עכורת תחרות, חשדנות, טינה, חוסר רגישות ואי הבנה.
במקום לנסות בייאוש לאייש את מקומות העבודה הלא נחוצים, נחוץ שנשב ונלמד יחסים הדדיים. כמו שבתי הספר הומצאו כדי לייצר פועלים למכונות המהפכה התעשייתית, צריך לחנך היום דור של מומחים שיפעיל מהפכה בקשרים. אנשים שידעו לייצר אותם לעולם, יכניסו בעזרתם קדמה וחדשנות. הם יזריקו לחברה הדדיות וידידות, תמיכה ותחושה חמה של שותפות.
במקום לעודד מיליון מובטלים לחזור למעגל התעסוקה, טוב יהיה למדינה למשוך את ההמונים ללמוד את חכמת החיבור. זה ישתלם לה יותר מכל השקעה, מאחר והם ירימו אותה לליגה אחרת של חיים. יעניקו לה ולכולנו רווח אמיתי.
