מה עלינו להמשיך לשמור אחרי המגפה? זו השאלה שהתנוססה בראש דף אינטרנט ארוך של רשת NBC האמריקאית, ובו רשימת המלצות שכדאי לנו לשמר מתקופת הסגר של חיינו. דברים טובים שקרו לנו בשנת הקורונה, וכדאי שנצטייד בהם בשגרה כדי להפוך את חיינו לבריאים ומשמעותיים יותר.
ההמלצה הראשונה היא להמשיך לעטות מסכות כשאנחנו חולים. זה ודאי הרגל בריא שיימנע מחולים להעביר וירוסים מהם והלאה. אומנם זה לא בדיוק הרגל שנמשך מימי המגפה, כי בזמן הקורונה אדם שם מסכה כדי לא לקבל וירוסים מבחוץ, וכאן ההמלצה היא לשים מסכה כדי לא להעביר מעצמו החוצה, שזה הרבה יותר קשה כי זה לטובת הזולת ולא לתועלת עצמית. לכן ספק אם הציבור ימהר לאמץ את ההמלצה.
ההמלצה השנייה היא לשמור על גבולות המרחק הפיזי ולא לקפוץ על אנשים ולאלץ אותם לחבק אותנו. זה נכון, אבל בכל זאת צריך להמיר את הריחוק במה שמחמם את הלב, כך שאחרים ירגישו שאנחנו ממש מחבקים אותם בליבנו.
ההמלצה השלישית היא להמשיך ללכת ברגל, לטייל באוויר הפתוח, לצאת לשוטט באמצע היום וללא כיוון ידוע בהכרח. לא ברור עד כמה העצה הזו מועילה להכנסת משמעות לחיים, אבל הליכה בטח לא מזיקה לגוף.
ההמלצה הרביעית היא להמשיך לקיים מסיבות זום עם הקרובים ברחבי העולם, ויש בעצה זו מעין התחשבות. אבל אם יורשה לי להוסיף את עצתי לרשימת ההמלצות, אז העצה המועילה ביותר לחיים בריאים ומשמעותיים היא להתקרב בלבבות זה לזה. שינוי מהותי בחיינו יכול להתרחש רק בנטייה לכיוון חיבור הדדי בינינו. לא יהיה חיבור, לא יהיה שינוי; לא יהיה שינוי, לא תהיה משמעות.
מהו האמצעי שיעזור לנו להתחבר ולהתקרב אחד לשני? דיבור. פשוט, לדבר על הצורך בקשר הדדי בינינו, להחשיב את החיבור בינינו כמרכיב משמעותי באיכות החיים. להעלות את הנושא שוב ושוב, לדון ולדבר, לכתוב ולהגיב, לשיר ולהצטלם. כמו טיפות מים על אבן, בסוף המילים יפרצו דרך ויחדרו אל הלב. אחרי המילים, יימשכו הלבבות.
לחשוב טוב אחד על השני זה הדבר הנחוץ לנו להוסיף לשגרת יומנו. לקבוע שכמה פעמים במשך היום אנחנו נזכרים וחוזרים למחשבה טובה, על כל ישראל, על כל העולם, יכול לעזור מאוד.
התקרבות הדדית, הפשרת הלב והכנסת חום אנושי בקשרים בין כולנו, היא חובה לחברה הגלובלית במצבה הנוכחי; אם בזה היינו עוסקים ואת זה דואגים לפרסם, אז היינו יכולים להגיד בלב שלם שיצאנו נשכרים מהמגפה.
