כל כך מהר יצאנו מהמגפה עד שאנשים טרם קלטו שנעשה כאן שינוי, והם ממשיכים להתהלך ברחובות עם מסכות. ניצחון המגפה של שנת 2021 דומה בתבניתו לניצחון אחר בשנת 1967.
גם את מלחמת ששת הימים הכרענו בתנופה נחרצת עד שנשארנו המומים ומשתוממים בעצמנו מעוצם ידינו. אלו לא שני המקרים היחידים של התגברות מהירה להפליא על מזיק שמסכן את האומה – אם כי הם בולטים במיוחד – ויש כאן דפוס שכדאי להבחין בו ולהפיק ממנו לקח.
תחילה מגיע ניצחון מזהיר ולא מובן מאליו. זה מה שקרה אז וזה מה שקורה עכשיו. הקורונה עדיין משתוללת בעולם, ואצלנו בישראל? שקט בריאותי מופתי, חיסונים נרכשו מבעוד מועד לשנה הבאה ושלווה נוסכת ביטחון השתררה.
מה אחר כך? אחרי ששת הימים הסתחררנו משכרון חושים, וכתוצאה מהתרוממות הרוח הלאומית נלכדנו ביתר שאננות. הזחיחות גברה והתנפחנו מגאווה – אז באה המכה הכואבת והקשה בדמות מלחמת יום הכיפורים.
איך המכה תופיע היום? מי יודע, ולמה לנחש? מוטב להיתלות בתקווה ולדאוג שלא ניפול שוב לבור העמוק הזה של הגאווה והיוהרה. למרות שפעלנו נכון מול הנגיף, לא נזקוף את הניצחון לחכמתנו רבת-התושייה, אלא נראה ביציאה מהמגפה מקדמה על החשבון כדי שנוכל לעשות את מה שלשמו התכנסנו כאומה: לוותר על הגאווה לטובת האהבה.
כך עלינו לראות את עצמנו: כאומה בתפקיד. עם שיש לו חוב כלפי החיים והכוח העליון שמקיים אותם. לא סתם ניחנו ביכולות ישראליות יוצאות דופן, הן ניתנו לנו כדי להביא משהו טוב, משמעותי, איכותי, אמיתי לעולם כולו. להביא אהבה בין בני אדם. להיות אור לגויים.
זה הכלל שציוו לנו אבות האומה: לאהוב את רעינו כמונו, איש את רעהו נעזור, עד שעל כל פשעים תכסה אהבה. והמכשול הגדול בדרכנו לשם הוא מבחן הגאווה, כמו שאמר שלמה מלך ישראל: "גאוות אדם, תשפילנו".
אם נצליח כעם לשאוב מתוכנו כוחות, אפילו במקצת, כדי להתעלות מעל הגאווה שכל כך מפרידה בין חלקינו, ואם נלמד לוותר ולהקריב את האני שלנו כדי להתקרב לזולת, נשלם את חובנו בכבוד ונמשיך לעלות ולהצליח בכל אשר נפנה, ואיתנו העולם כולו.
