עם ישראל השאיר את המסכה בבית ויצא לחגוג: הטיילת בתל-אביב מוצפת הולכים, חוף הים באשקלון עמוס משתזפים, הכבישים מתפקעים והקניונים שוקקי חיים. לצד הקניות, תכנוני החופשות והבילויים אל תוך הלילה, יש מי שההסתערות חזרה לשגרה אינה מלהיבה אותם במיוחד.
לא מדובר בקומץ אנשים, אלא כמו שמומחים מדווחים, כ-15% מהאוכלוסייה חווים טלטלה רגשית, חרדה קלה ואי-ודאות לגבי ההסתגלות חזרה לשגרת החיים. כי אחרי שנה של ריחוק חברתי ושמירה על המרחב הפרטי, ואחרי שהם למדו לגלות מחדש את נפלאות הבישול הביתי, לשבת בפיג'מה בישיבות עבודה וליהנות מחיק המשפחה, חזרה להרגלים הקודמים מציפה קשיים.
העצה המועילה ביותר שאני יכול לתת בשלב זה היא לקבל את המצב החדש וללמוד להסתגל לשינויים ההכרחיים. אם לא ליהנות מהם, לפחות לקחת אותם כהזדמנות ללמוד זה כנגד זה, לזהות את ההבדל המשמעותי בין אז להיום, לראות את יתרון האור מן החושך.
שינויים מאפשרים לנו לגבש מחדש את מטרת חיינו. לגרד בראש ולהיזכר לשם מה אנו חיים? איך בכלל נראו חיינו לפני המגפה? ואיך כעת, אחרי שנה של ניתוק, אנחנו מבקשים לחיות את חיינו? לאן פנינו מועדות, ולמה בדיוק אנו חוזרים?
אני בהחלט יכול להזדהות עם אלה המעדיפים להישאר בתנאים שיצרו לעצמם, להמשיך לשקוע בחלומותיהם הנעימים. הרי בשביל מה לחזור? החזרה לשגרה בעיניהם נתפסת כחזרה אל החיים הנוראיים. כי מה היה רע לנו כשהרחובות היו שקטים ולא פקוקים? מה היה רע לשמוע ציוצי ציפורים, במקום צפירות ותינוקות בוכים בדרך לגנים? למה לרוץ ולמהר להתווכח ולהתעצבן? מה הרווח מכל הטררם הזה?
אבל המציאות חזקה יותר. ודווקא ב"לפני ואחרי" יש שכר עצום: דקויות והבחנות עדינות שלא זיהינו קודם. היכרות עמוקה עם עצמנו, עם החברה שאנחנו חיים בה. לידינו מוגש כלי לחשבון נפש. הדבר הבולט ביותר שיעמוד על קצה לשונו של כמעט כל מי שהתערה מחדש בשגרה הוא "איך השתנינו". קשה להצביע במדויק על השינוי, קשה לכמת את הרגש או לנסח אותו בבהירות, אבל הוא פה. ממש פה.
למה אנחנו מתנגדים לשינוי? התשובה ברורה. זה מחייב אותנו בתחרות ובהתחייבות, בלחצים ובלהתחנחן לאחרים. "מה רע שאקבל שישים אחוז מהמשכורת ואשב בבית?", מהרהר אדם שפוי מן היישוב, "לשם מה לי הלחץ הזה? למה לי להתגנדר ולרטון בפקקים? שב ואל תעשה – עדיף".
המגפה העניקה לנו הרגשת חופש, שנת שבתון מהמציאות התובענית, אפשרות לתהות על הראשונות, אבל לא כדי שנתחפר במחילה שלנו, אלא כדי שנמנף אותה ליצירת אווירה נינוחה גם ברמה החברתית, הארצית, ובהמשך גם העולמית.
הטבע הראה לנו שאפשר לחיות בלי לרוץ ולטוס, בלי להתרוצץ אחוזי תזזית. למדנו שאפשר בקלות ללמוד מהבית, להתחבר ולשיר עם הדודים והחברים. אין זו השעה לקפוא על השמרים, אלא דווקא עכשיו להמשיך במלוא המרץ לפתח תנאים נוחים, ליזום מסגרות עבודה פחות נוקשות, לקדש את החיוני ולגנות את המותרות. רוגע, שלווה וסגנון חיים איכותי תלויים בנו בלבד.
הטבע לא סתם מפרק ומרכיב, לא סתם שילח אותנו להסתגר בבתים ועכשיו מוציא אותנו בחזרה. הטבע רוצה שנשים לב לקשרים בינינו אז, ואיך עלינו להתחבר בינינו מחדש. שנקלף את השכבות שגידלנו כל החיים סביב הלב והלכו והתעבו במשך הדורות, ונלמד את השיעור שהקורונה נתנה לנו השנה: כולנו תלויים זה בז
