כשאני רואה את הלחץ האדיר שבו נתונים צוותי הרפואה במאבק בקורונה אני מתמלא במבוכה גדולה.
אני מכיר מקרוב את עולם הרופאים. הוריי היו רופאים, וגם אני התחלתי את לימודיי באוניברסיטה לרפואה אבל מהר מאוד עזבתי כי הבנתי שזה לא בשבילי.
לכן מי אני שאפנה ואדבר אל רופאים ורופאות, אחים ואחיות, כשהם יודעים מהם חיים ומוות, מהם חולי ובריאות? מי אני שאפנה אליהם כשהם יודעים לעבוד יחד בשיתוף פעולה מלא, פעם עליונים כלפי החולים ופעם חסרי אונים כלפיהם?
אבל אי-אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. שנת הקורונה שינתה הכול, וכל עוד התחלואה משתוללת, המוטציות מתפרצות בקצב ומבצע החיסונים בשיאו, צוותי הרפואה ניצבים בחזית. רובם לומדים עוד לקרוא הבעות פנים מבעד למסכה, חלקם מכוסים בחליפות מכף רגל ועד ראש, והצלת חיי אדם הפכה לדבר שבשגרה.
מתוך כך המלצה אחת לי עבור צוותי הרפואה שהולכים ונשחקים: התחברו ביניכם יותר. לא רק חיבור מקצועי, גם לא חיבור זמני כי עת מגפה, אלא חיבור לבבי. מכוח החיבור ההדדי ביניכם תפיקו הרבה מאוד כוחות חיוביים. תקבלו חומר דלק שיניע אתכם לעבוד בהתגברות בזמני עייפות ולהתעלות במצבי סחיטה.
אינני מדבר על שיתוף פעולה רגיל, כמו זה שיש במכונה משומנת שכל חלקיה עובדים בתלות הדדית ובהרמוניה. לא במנוע דומם שמתניעים ומחממים לשעת הנסיעה, אלא על התקשרות חמה שהולכת וגוברת בהתמדה, התקשרות שתניע להתפעלות קבועה בעבודה.
נכון, המאמצים הרגשיים הללו לחיבור דורשים אנרגיה פנימית רבה, כי הם דורשים לדאוג ולהתחשב באחרים, דבר שאינו טבעי לאגו האנושי. אבל דווקא הם שיניבו כוח ומרץ. הם שיפחיתו לבסוף את הצרות והדאגות ויביאו את הצוות לכלל הרגשה משותפת, להרגיש זה את זה בלי מילים, לזהות יחד את הפעולה המשותפת הבאה.
נטייה פנימית דקה לחיבור תהפוך את הצוות ליחידה אחת – אחד עבור כולם וכולם עבור אחד. כל אחד יבקש להשלים את השני, למלא את מקומו, להיות ערב לו, לתת את הלב שלו לאחרים, כאילו אם היה אפשר, היה מחליף את כולם ועושה הכול במקומם.
רגש שיתופי מושלם כזה – מטעם הצוות ולמען הצוות – יגבש את כלל הרצונות הפרטיים של הצוות לרצון אחד, לבניית קבוצה של ממש, וישרה על כולם איחוד, ייצור מהם מושג אחד, ישות רוחנית שקשה להפרידה. הישות הזאת תעטוף ותחבק כל אחד ואחת, תעניק למשתתפים את גילוי עצמם, הרגשה שהם "כאיש אחד בלב אחד".
קשר עמוק כזה יטעין ויוסיף כוחות-על, ייתן נגיעה בכוח העליון, הכוח הכללי שבטבע, שממלא את כל העולם והעולמות, שורה ביקום כולו. ממקום שדומה במקצת לכוח הטבע אנחנו יכולים להעניק עזרה של ממש לחולה, לטפל בגופו ולרפא את נפשו, לתת לו ולנו תועלת גדולה, ולהרגיש סיפוק מהעבודה.
וגם אם יהיו סכסוכים ומחלוקות, פיצוצים שיגררו לטרגדיות ביחסים – ומצבים כאלה צפויים וראויים – אין ממה להתרגש. כצעד ראשון עלינו להתאסף ולדבר כמה דקות. להתניע מחדש את היחסים שלנו. לחמם את הלב. להזכיר זה לזה שכל מה שקורה לא בא מאיתנו, אלא מהכוח האחד שבא להראות לנו שאנחנו עדיין לא בלב אחד.
לכן ניפגש ונזכיר זה לזה שאין כאן אשמים, נדבר על החולי שהתגלה בינינו, על הפשעים והשנאות שעלינו להתגבר עליהם ולהתחבר ביתר שאת, כמו שלימדו חכמים: "על כל פשעים תכסה אהבה". כך נראה בכל תקלה הזדמנות לחיבור, מקום להתגבר כדי לקבל כוח גדול יותר. כי בכוח הייחודי הזה תלוי גורלו של כל חולה וחולה, של האנושות כולה.
