שניים יושבים בסגר אחד: חתול ואדם. השני מאזין למוזיקה, מתפעל ומתרגש, דומע ומחייך. הראשון מתנמנם לצד האדם, בקושי מזיז את אוזניו כשהמלודיה מתגברת. שניים בחדר אחד וכל אחד ברגישות משלו, בתפיסה ובקליטה שונה.
שלושה סגרים בשנת קורונה אחת הפכו אותנו דומים לאותו חתול נמנמן. המגפה העולמית הורידה אותנו בהדרגה לסוג של תרדמת, לחיים שגרתיים בעל כורחנו, לחיים אפרוריים שגורמים לנו להימצא ללא שינויים גדולים. שרשרת הסגרים ייצרה בנו מעין הרגשת סגירות, ופתאום חסרות תנודות, אותן עליות וירידות שנתנו לנו חיים, אותם שינויים מבעבעים כמו שהיו פעם.
אבל עולם כמנהגו נוהג. היקום מציע חיים תוססים, המרחב שאנחנו נמצאים בו מלא צבע ורגש עז, גלים-גלים של התפעלויות. אלא שחסרה לנו רגישות למציאות שעוטפת אותנו. התרגלנו לחיים מסוג אחד. אולם אם נלמד להתרגל לחיים החדשים שנרקמים כעת כתוצאה מהמגפה העולמית נגלה רק דברים טובים.
מאז התחילה הקורונה החיים קילפו אותנו שכבה אחר שכבה, כפו עלינו לזרוק את הזבל האנושי שייצרנו, להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את הלא חיוני, את מה שדימינו לחשוב שהוא בעל תוכן עשיר ומילאנו בו את שעות הפנאי. אין פסול בהנאה ובידור, בתרבות ותיירות, באוכל טוב ובטיסות לחו"ל. אבל לא הם העיקר. לא מצד כוחות הטבע שמנתבים את תנועת הבריאה ומכתיבים את קצב ההתפתחות של המין האנושי.
הטבע רוצה לגדל אותנו לדרגה רוחנית חדשה, לקדם אותנו לרמת התפתחות אנושית שלא הייתה כמותה. וכדי לסייע לנו, הטבע מוריד בעדינות ובחמלה את האפשרות ליהנות מכל מה שצברנו ורכשנו. הוא מוליך אותנו בהסתר מוחלט אל מקום חדש. כמו ילד מתבגר שמאבד טעם בשעשועי ילדותו, זונח את משחקי התופסת והמחבואים שאהב ונכנס לחיים בוגרים ורציניים, כך הטבע מחנך אותנו בשיטתיות לזנוח משחקים ילדותיים לכאורה, כמו ריצות אחרי בורסה והימורים, כבוד וכספים, קניות מופרזות ומותרות אין-סופיות, ולהתמזג אל חיים חדשים, שכרגע עוד לא מתבהרים.
כי האדם, כמו חתול או כל בעל חי, מורכב מרצונות בסיסיים, גופניים, גשמיים, רצונות לאוכל, למין ולמשפחה. מהיסודות הללו כל יצור חי שואב תענוג והנאה. אלא שבאדם התפתחו לאורך הדורות רצונות נוספים, אנושיים, חברתיים, שמטפסים בסולם עולה מרצון לכסף, לרצון לכבוד, לרצון להשכלה ומדע. ועכשיו קטעה אותם המגפה, הפחיתה מחשיבותם, ובהדרגה העלימה ועוד מעלימה אותם מן האופק.
קל לראות את השינויים העתידיים שצפויים לנו בהסתכלות על עולמם התכליתי של הדור הצעיר. כסף? האם באמת משתלם להשקיע את כל החיים בעמל רב כדי לחסוך הון? הרי ביום המיתה הכול הולך כלא היה? ובימי משבר קשים, שנראה שעוד יפקדו אותנו, האם אפשר יהיה ללעוס שטרות ולשבוע ממטבעות?
וכבוד? האם שווה להקדיש מאמצים כדי לזכות להערכה מצד הציבור? הרי זה עניין של חינוך ותרבות, כלי תקשורת שמעלים אחד ומורידים אחר; ואולי מחר נעריך בכלל את מי שמסתפק במועט? ואולי עוד שנה של סגר ביתי תלמד אותנו שדי לנו בהערכה כנה מצד אנשי ביתנו, הקרובים והיקרים לנו? ואולי בכלל נעכל שכל הכבוד הזה היה פנטזיה בראש, מושא מדומיין שעמלנו לזכות בו?
וידע והשכלה? האם ככל שאנחנו לומדים ומבינים יותר אנחנו סובלים פחות? האם חידושים והמצאות ממלאים את חיינו סיפוק ושמחה? זו כמובן לא קריאה להיות בני-בליעל, פרימיטיביים, חתולי רחוב או חסרי מוסר. הדגש כאן הוא על כך שמודל האדם הישן הולך ומאבד צורה ולובש צורה אחרת, מודל של אדם חדש.
האדם החדש ירצה לדעת מה מהות החיים, מה מטרת החיים. האדם החדש ישאל בשביל מה אני חי? איך אני מתעלה מעל הישגי החיים החומריים, מתנתק מהתלות החברתית הקושרת בין הצלחה ושגשוג בחיים לבין חשבון בנק תפוח ותואר ממוסגר על הקיר.
זה בטח לא שינוי שיקרה מהיום למחר, גם לא מסוף הסגר הנוכחי אל סוף הסגר הבא. אלא מדובר במגמה ארוכת טווח שגורמת לאדם להפסיק להסתפק ברצונות קטנים ומובילה אותו להרהר בשאלות עמוקות. מדובר בתהליך הדרגתי שבונה את האדם לקראת התפתחות של רצונות גדולים, זינוק מגיל הילדות לגיל ההתבגרות, שדרוג מתפיסה אנושית צרה לתפיסת מציאות רחבה, שעולה מעל מגבלות המין האנושי.
אין צורך לחכות לשכבה הבאה שתתקלף מאיתנו – גם אין צורך לעסוק בה כי התקלפות היא תהליך טבעי – אלא יש מקום לפתח מודעות לשינויים שעוברים בנו. להגדיל את טווח הרגישות, להקדיש את עיקר המיקוד הפנימי להבנה והכרה, ובעיקר לשאול ללא הרף, יום יום, שעה שעה: מי אני? איפה אני חי? מה מהות החיים שלי? לשם מה החיים האלה נועדו בכלל?
אלה השאלות המוכרות שהציקו לנו בילדות ואיכשהו התכסו עם השנים, שקעו בתהום הנשייה. וכעת, בימי קורונה, השאלות הללו צפות ועולות שוב, לא מאפשרות לנו להישאר בחזקת חתול גרגרן ש"חי כי חיים", אלא מעוררות בנו ביקורת, מכוונות אותנו לשאוף להכי גבוה ונשגב, לשאול על מהות החיים.
והתשובה? כל אחד יצטרך לגלות אותה מעומק ליבו. לענות עליה בכל מאודו. יש שינברו בעולם המדע, אבל מהר מאוד יגלו שכלי המחקר שם מוגבלים. יש שינהרו אל הדת, ולזמן מה יזכו לרוגע. ויש שהשאלה "מה הטעם בחיי?" לא תיתן להם מנוח, והם יגיעו בדרך לא דרך אל חכמת הקבלה.
הקבלה תענה על כל השאלות הבוערות, על כל שאלה ושאלה. היא תגלה לאדם את סוד החיים. תסביר לו על כוחות הטבע העליונים, הנעלמים. היא תפתח בלב האדם רגש חדש, תכונה חדשה, מנגנון רוחני לקליטת המציאות שנסתרת מעיני החתול שלו.
חכמת הקבלה תלמד את האדם שהוא חי במציאות מלאה בשפע אין-סופי, תכיר לו אותו מסוף העולם ועד סופו, ותסביר לו שכל החכמה היא לדעת איך לקבל נכון את כל הטוב. איך? בנתינה – ההיפך מקבלה. אבל את זה כבר נשאיר לשיעור הבא. נכון לשלב זה יש לנו שתי אפשרויות להתקדמות: להתנמנם באדישות כמו חתול, או לשאול שאלות עמוקות שישרטטו בתוכנו את דמות האדם החדש.
