כשהיה מגיע אורח לעיר סדום היו מלינים אותו במיטה הידועה, המכונה בלשוננו "מיטת סדום", וזו הייתה שיטתם האכזרית של אנשי סדום: הם הציעו לאורחיהם מיטה שאינה לפי מידותיהם והיו מותחים את איבריהם או מקצצים אותם כדי להתאימם לאותה מיטה.
אחרי שנה של מגפה, העולם השתנה, אנחנו השתנינו, ולנסות לדחוס בכוח את החברה האנושית למידות המיטה שישנו בה עד כה, לערכים האוניברסליים שבנינו לנו במשך אלפי שנים, יהיה כמו אותו מעשה.
נכון, אנחנו מסתובבים באותו עולם, הרחובות אותם רחובות, האנשים שאנחנו פוגשים הם אותם אנשים, כאילו העולם קצת הזדעזע והתנדנד מהקורונה, וזהו. אבל משהו במהות הפנימית של העולם השתנה. הכול אחרת לגמרי, למרות שעדיין לא מגולה.
השיטה שנהגנו בעולמנו עד היום היא שלי-שלי שלך-שלך, כל אחד דואג בעצמו לעצמו. בנינו עולם שכולו מבוסס על טהרת הנפרדות, טיפחנו את האגו, שהפך דורסני וחולני. אבל הנפרדות בינינו היא שקר מוחלט. העובדה שכולנו שייכים לזן אחד, למין אדם, לגוף כללי שנקרא אנושות, נסתרה מאיתנו.
הטבע בטוב-ליבו התערב בתמונה. בעזרת המגפה העולמית הוא מסייע לנו להרגיש את התלות ההדדית בינינו. לעורר אותנו להסתכל מחדש על תמונת המציאות. לשאול מה עלינו לדרוש מהחיים.
אולי ייקח עוד כמה שנים עד שנקבל תשובות מלאות, כי התהליך שאנחנו עוברים הוא גלובלי. הוא כולל מסה עצומה של בני אדם, את האנושות כולה. אבל כשנקבל מענה, אז נגלה שלא כדאי לעבוד כל החיים רק בשביל כסף, כדי לקנות דברים שאפשר יהיה להתגאות בהם על אחרים. שהעיקר והיקר לנו הוא לרכוש פנימיות חדשה בחיים, הרגשה שאנחנו באמת חיים ונהנים.
אז נתחיל לזהות ערכים חדשים שאנחנו רוצים בהם בעולם החדש. ביטחון, חינוך לילדים, בריאות, טבע נושם, נראה שכל דבר טוב בחיים מושג דרך ערך החיבור. מתוך כך, הצלחה בכל שטחי החיים החדשים תימדד לפי מידת ההתקרבות בין בני האדם זה לזה, ושום איבר מהנשמה האנושית לא יחתך, לא ימתח יותר.
