בבת אחת הכול נעצר. תחילה נשמע בום חזק, ואז חריקת בלמים ורעשים מוזרים עד שהרכבת נעצרה לחלוטין. על הקרונות ישבו כל באי עולם, האנושות כולה שהייתה בדרכה לעולם נאור וטוב, עולם יפה ומאושר.
החל מהקרונות שישבו בהם אנשי האקדמיה והמדע, דרך קרונות הפאר שישבו בהם המדינאים והמנהיגים, וכלה בקרונות האחרונים של המון העם – כולם ירדו ויצאו אל שולי המסילה, כיסו את העיניים מקרני השמש המסנוורות, כיווצו מבט והביטו אל האופק הנעלם.
האחרונים הביטו לאחור וראו שאין לאן לחזור. כל מה שבנינו והקמנו והשקענו בעמל רב משך מאות שנים, הכול ירד לטמיון. הרגשה ראשונית של ייאוש התפשטה מבפנים, שברה את הציפייה לעתיד המזהיר, ניפצה את ההבטחה הקיומית שבקרוב נשיג משהו גדול וטוב.
מגפת הקורונה גדעה לנו את התקווה והחלום. שנה שלמה של סגרים ומרחקים, של שינויים מהפכניים, בלמו את הדהירה במסלול המהיר אל הטוב המדומיין. יש מי שבוכים על מר גורלם, יש מי שבעטו והסתגלו, יש מי שבכלל לא מזהים מה קורה פה, ויש מי שמתחילים לשאול שאלות ראשונות ועמוקות.
כך או אחרת, בין אם נרצה או לא, העצירה מחייבת את כולנו לחשבון נפש. לכך היא נועדה מלכתחילה. לשאול, מה פספסנו ומה לא עובד בשיטה הנוכחית? מה במנוע או במניע שלנו מקולקל, ואיך עלינו לתקנו? ובכלל, לאן פנינו מועדות?
התחלנו את המסע כאנשים פשוטים, המסתפקים במועט, שיושבים יחד ברכבת שדוהרת לעולם מאושר. היו לנו רצונות בסיסיים לאוכל, מין ומשפחה, והם התגברו והפכו לרצונות אנושיים לכסף, לכבוד, למדע. הרצון המשיך לגדול והאיץ בנו לבנות ולפתח, לסייע זה לזה לקשור קשרים שימושיים כדי לבנות עולם מועיל לכולנו. אלא שככל שהאגו גדל – וזהו טבעו – וככל שפיתחנו והתפתחנו, כך הסתבכנו. העסק האנושי התחיל להירקב. חוטי הקשר הבודדים נפרמו, ובמקום לראות עתיד טוב משותף, כל אחד ראה את טובתו בלבד.
הבלימה הפתאומית של הרכבת היא ההתנגשות שנוצרה בין הדמיון שצייר לנו האגו כמטרה לבין היעד האמיתי של הרכבת. נכנסנו למרחב חדש, עלינו על מסלול נחשוני, החוקיות האגואיסטית דאז כבר לא פועלת ואילו אנחנו בשלנו, עסוקים כל אחד בהצלחתו הפרטית, מנוגדים למטרת הבריאה, התחנה הסופית.
היעד של הרכבת הזאת, שנוסעת מאות ואלפי שנים, היא להביא אותנו לחיים מאושרים ושמחים, מלאים ומפותחים. לנו ולסובבים אותנו. היעד שלה הוא מצב שבו העולם על כל פרטיו מקושר כאחד. ולמה? כי כשכל הניגודים מתלכדים לאחד, מתגלה כוח יחיד ומיוחד. כוח טוב ומיטיב. הכוח העליון. אפשר לכנותו גם בשם "בורא" – צירוף המילים "בוא" ו"ראה". כלומר בואו יחדיו, התחברו ביניכם כאיש אחד בלב אחד, וראו את התפארת שבבריאה, את הכוח הטוב והמלבב.
השנה החולפת עשתה עימנו חסד גדול. הקורונה גילתה לנו עד כמה אנחנו חסרי כיוון ותכלית, מחוסרי הצלחה בכל מה שרכשנו עד כה. ודווקא עכשיו כשאנחנו עומדים פזורי נפש מחוץ לקרונות, ללא הכרה של ממש ועם ייאוש קטן בלב, יש מקום להודות שחיינו בעולם של שקר. וזו תחילת נקודת האמת. זה הצעד הראשון בחישוב המסלול מחדש.
אנחנו יכולים להתרגז איך לא צפינו מראש את המשבר ואת המכה שניחתה עלינו. אבל גם אם היו מספרים לנו – והחכמים סיפרו לנו על כך מאות בשנים – איש לא היה שומע. יותר נכון, איש לא היה מסוגל לשמוע. הטבע שלנו מנוגד לאחדות לבבית, לחיבור עם הזולת. האגו שומע אך ורק את עצמו ואת מה שיסב לו תענוג ועונג ברגע הבא. אלא שהחושך מלמד על האור, המשבר משרטט את קווי התקווה.
אפשר להגיש תלונה לחברת הרכבות, לתבוע את הקטר, לדרוש פיצוי מלא. בבקשה. ואפשר להתפקח, להבין שסוף מעשה במחשבה תחילה. והמחשבה מתחילה בהבנה שאין יותר הצלחה פרטית, שהאושר של האחד תלוי באושר של כולם. שבעולם מתגלה חוקיות חדשה לפיה כולנו מקושרים כאחד – חוקיות המנוגדת לטבע ולהיגיון שלנו.
לכן עלינו לבלוע את הרוק, להסכים עם המצב המתהווה וללמוד איך לשנות את היחס שלנו. מחלקיקים קטנים מפוזרים עלינו להגיע כעת לאנושות אחת, למערכת משומנת שמופעלת מכוח אינטגרלי אחד, מוּנעת מכוח החיבור בינינו. מתוך רגש כזה נתמוך איש ברעהו לעלות שוב על הרכבת, לשבת יחדיו ולהמשיך לנסוע אל מקום טוב ושלו, נצחי ושלם.
