זה זמן מה לא שמענו על מלחמה חזיתית שמתחוללת באיזה שטח בעולם. מדורים ושדרנים שהיו רגילים לדווח חדשות לבקרים על מתחים בין מדינות, על צבאות שנערכים בגבולות ועל תנועת כוחות חריגה, כל אלו שותקים עכשיו.
היד הקלה על ההדק של שרי הצבאות כבר לא ממהרת להפעיל את הנשק. מקומות כמו ברזיל, קובה, אפריקה, וייטנאם – ארצות מוכות ששימשו כשדות מערכה לאותן מעצמות שרצו להילחם זו בזו מחוצה לגבולות ארצן – נעזבות בשקט לנפשן.
תאוות הכיבוש מתקררת, בעל כורחה. רוסיה, איראן, אמריקה וסין, כולם כבר מבינים שמסוכן להילחם, וברגע שאיזו מדינה מחליטה להתפרץ, מיד השאר פועלות נגדה לכבות את השרפה שהדליקה. כולם מפחדים ממלחמות, מבינים שגם ככה העולם מאוד רעוע. ומלבד זאת, ממילא אף אחד לא ינצח. מיום ליום יש יותר הבנה שמלחמה לא תוביל לשום דבר טוב. להיפך.
לצאת ולהרחיב גבולות, לחתוך ארצות, לסמן יבשות, לנכס ולהבדיל, בימינו לא שונה מלירות לעצמך ברגל. הרי גלוי וידוע לכל מנהיג בעולם שכולם קשורים לכולם, סבוכים ותלויים זה בזה ללא התר, כך שאתה מתחיל משהו ולא יודע איפה יגמר ואיזה פתיל ידליק בדרך. אם כך זה לא כדאי לאף אחד. לא נמצא אף אומה שמעוניינת היום במלחמה. גם התפרצויות דתיות שידענו משך ההיסטוריה, מסעות צלב של כיבוש בשם האל, לא יחזרו, הם שייכים לתקופת זמן אחרת של האנושות.
בד בבד, גם זה בעל כורחן, מדינות ויבשות סוגרות ביניהן גבולות. מגפה בת שנה נכנסה והפעילה מהלכים, גרמה לשדות התעופה לשבות, לנמלים לעמוד, אין יוצא ואין בא. ובינתיים בתוך המדינות פנימה, ההיררכיה המעמדית קורסת, ואיתה המרות הבלתי מעורערת של מוסדות המדינה. אפשר לראות את זה באמריקה שמבעירה לעצמה את הדגל, ברוסיה שנשפכת לרחובות בהפגנות ענק, באירופה שמנהיגיה נשמטים בשרשרת, בישראל המתפזרת תוך כדי סגר – אף ממשלה כבר לא מצליחה לשלוט על העם שלה, להחזיק ולנהל אותו.
אנחנו רואים את החברה האנושית מתנערת ומשילה מעצמה את מרות השלטון שנשמעה ונכנעה לו כל כך הרבה שנים. שלטון שהיה עסוק במלחמות וכיבושים, שלטון כוחני, מעמדי, שצבר הון על חשבון העם, שהתמלא כל כך בעצמו שנמלא אדישות לצרכי האומה. העולם מנפנף ונפרד לשלום משלטון האגו.
אבל אי-אפשר להישאר בחלל ריק, ומי ינהיג את העולם עכשיו? לא אדם. אף מצביא מזהיר לא יעלה בשמי העולם כמו כוכב, גם לא מדינאי מבריק וכריזמטי. אידיאה, היא שתתפוס את הלבבות, תשלוט במחשבות, לא כדי לנצל אלא כמו אימא – כדי להיטיב ולחבר. האידיאה הזאת היא הרעיון של הטבע העליון. והלוא מאז ומתמיד הוא שהנהיג את העולם מאחורי הקלעים, אחרת כבר מזמן היינו גומרים את עצמנו ומפוצצים את היקום.
מה השתנה פתאום? השנים הארוכות שבהן שלט האגו בעולם אפשרו לנו להיחשף אליו ולראות כמה נזק חברתי והרס סביבתי הוא מביא. הזמן הכין אותנו להבין שאנחנו חייבים שלטון אחר, גורם מארגן ומחבר. הזמן בשל לדרוש שהטבע יגלה את עצמו בעולם ולא ינהיג אותנו יותר בעקיפין, בעזרת "לב שרים ומלכים". אלא שהטבע עצמו יסדר אותנו עכשיו כחברה, יקבע בינינו את החוקים, ילמד אותנו לחיות בהשלמה הדדית, בשלום בין כל הניגודים. לזה הוא מחכה.
