מיום ליום אנחנו רואים וקוראים ושומעים שאף אומה, אף ממשלה, אף הנהגה לא יכולה לשלוט על העם שלה או על התחום שהיא אמונה עליו. על אף הסגר ההדוק וההקפדה על ההנחיות, התחלואה מתעצמת והתמותה בשיאה. חוסר ההצלחה מגביר את התסכול והציבור מגלגל עיניים למשמע על עוד מערכת בחירות מתישה. גם קברניטי העולם מגלים שאין בהם כוחות לשלוט, אין פתרונות באופק, אין יעדים ליציאה מהמשבר.
המשבר הזה בחסות הטבע לא צפוי להסתכם בחיסון ובחזרה לשגרה. הוא עתיד להחריף ולהתיש את ההנהגה האנושית, לגלות לעיני כול משילות כושלת ושברירית, ולהניע אותנו להכיר בדרך לא דרך בהנהגה עליונה יותר: ההנהגה של הטבע.
לטבע הגלובלי, שאנחנו חלק מזערי וחשוב בו, יש התפתחות משלו, קו ישיר ומהיר לאחדות המין האנושי. הטבע דוהר כמו רכבת מהירה שטסה אל יעדה במטרה למזג את הפרטים לכלל אחד ומאוחד, להרמוניה מלאה בין כל הניגודים. אי-אפשר לעצור את הטבע, אפשר להצטרף אליו. אי-אפשר לבלום את הרכבת, אפשר לעלות עליה בתחנה הקרובה.
ויש יותר מתחנה אחת. סביבנו פזורות תחנות רבות. אלה הן מערכות הקשר בינינו: התא המשפחתי, השכונה, העיר, החברה, המדינה. המערכות הללו כוללות כל מגזר ומפלגה, כל תנועה או חוג חברים. אלא שמערכות היחסים האלה מושתתות על אגואיזם טהור, על נצלנות ותחרות, על בוז ויוהרה – מערכות שרוח הפילוג גוברת בהן, והן מנוגדות בתכלית לטבע השואף לחיבור ואיחוד.
ההתנגשות בין חוקי החברה לחוקי הטבע, הפער בין המצוי האגואיסטי לרצוי האלטרואיסטי, הם שהובילו אותנו למשבר הנוכחי. מגפת הקורונה היא רק הקש ששבר את גב הגמל.
אבל יש מקום לאופטימיות דקה. לצד החולי והקשיים, הייאוש וחוסר האונים, מתעורר בהמון רצון חדש וגדול, רצון שהיה שם תמיד אבל מתוך מחנק גדול, פתאום מבצבץ. הציבור מתחיל להבין שכל השבילים שפסענו בהם במהלך ההיסטוריה לא מועילים לנו בשעה קשה זו של משבר. אין תועלת של ממש בכל מכוני המחקר והידע האקדמי שצברנו, גם לא בטכנולוגיה המשוכללת והרפואה המתקדמת. תוך שנה תמימה התמוטט לעינינו מגדל הקלפים שבנינו בעמל רב דורות על גבי דורות.
ההכרה שהנגיפים שהטבע משגר אלינו מחייבים אותנו להכיר בחוקים אחרים שטרם ידענו מחלחלת בהדרגה. אנחנו כבר לא משדרים על אותו תדר, רחוקים מהמשמעות הגדולה של הדברים הקטנים שמרכיבים את המציאות הכוללת. הטבע האינטגרלי מדרבן אותנו למגמה הפוכה – שהיא למעשה הנכונה והישרה – מגמה של השלמה, של תמיכה ועזרה, של התחשבות וסולידריות, של דאגה וערבות הדדית. התנהגות חברתית כזו, הכוללת בחירה בערכים של אחווה וידידות, מחזקת את הקשר בינינו ומקרבת אותנו ליצירת מארג חברתי חדש שדר בכפיפה אחת עם הטבע.
ואז הטבע מתגמל. אם אנחנו נענים לקראתו, מתאמצים בחיבור לבבי, מתחזק בנו כוח חיבור גדול, כוח עליון שחולש על הסתירות והניגודים, כוח שמגבש אותנו ליחידה מלוכדת חדשה. וככל שנגביר את האהבה, למרות הפשעים והפלגים, כך נזמין כוח טבע חיובי, נעורר בינינו משאב חיוני שיחזיר אותנו למוטב.
מרגע שהתובנה שהחיים הטובים תלויים ביחסים בינינו מכה, קשה לצפות מהממשלה או מאי אלו ארגונים ופוליטיקאים שיובילו שינוי. במצב כזה כל מי שרק יבטיח לנו הרים וגבעות שלא לכיוון האחדות החברתית הופך לא רלוונטי.
אומנם הרצון הזה צומח בהדרגה והמודעות לכך נבנית, אך עדיין יש חובה להתמקד ולהסביר בהרחבה על התפתחות הטבע. אחרת, מתוך נטייה אגואיסטית גוברת כל אחד ימשוך לכיוונו, ירמוס את הזולת וישאף כמו כולם להיות ראש ממשלה דעתן.
איננו זקוקים לחיבור לשם שליטה או לפירוד כדי למשול, אלא לחיבור שתכליתו השלמה הדדית: להכיל את האחר, למלא את רצונו, ליצור הרגשת שוויון שממלאת את כולם כאחד. לא שוויון שמשטח ומרדד את כולם, אלא שוויון שמעצים את השונה, מכבד את הפרט על כל מאווייו, ועם זאת משלים בחכמה בין כולם, בדומה למגמת הטבע.
חוט הקשר בין העם להנהגה כבר קרוע מזמן ועכשיו רק הקרע הולך ומתגלה. כעת עלינו לא להיתלות בהנהגה חדשה ורעועה, אלא ללמוד להתקשר בינינו. ברשת הקשרים החדשה ניצור תשתית לכוח ההנהגה, הכוח העליון. הוא יקים אותנו מהמשבר ויסייע לנו לבנות חיים חדשים. ואם יקום שלטון בשר ודם, שמטרתו המובהקת תהיה ללמד ולעודד את כולם לחיבור ולשוויון, ולא בלחץ ופקודות, בצעקות וסיסמאות נבובות, אז נמליך גם אותו ונעניק לו בינינו מקום ראוי ומכובד.
