לפי דו"ח העוני ואי-השוויון שפרסם השבוע המוסד לביטוח לאומי, כשני מיליון ישראלים חיים מתחת לקו העוני. מדובר ברבע מהאזרחים וביניהם יותר משלושים אחוז מילדי ישראל. המפתיע הוא שהמשבר הכלכלי שנוצר כתוצאה מהקורונה לא פגע משמעותית בעשירון העליון והתחתון, אלא בעיקר במעמד הביניים. בינתיים דמי האבטלה נותנים חמצן לשכבות החלשות, אך אם לא יהיה שינוי דרמטי, התוכנית תבוא לסיומה ביוני הקרוב.
כרגע מונחת על שולחן הדיונים ההצעה להמשיך לשלם את דמי האבטלה, עד שהאבטלה תרד ל-7.5%, אולם אם היוזמה תיכשל ויופסקו דמי האבטלה, זה יהיה גזר דין מוות לשכבות החלשות ודחיפה של מאות אלפים מתחת לקו העוני. המקרים שעליהם עוד נשמע, מספרים הכלכלנים והפרשנים, יהיו קשים מנשוא. לא עלינו.
אני מסרב בתוקף לקבל את תמונת העוני הישראלי המצטיירת מהדו"ח כהדגמה של אמת. הנתונים לא מעוררים בי שמחה וגם לא צער. נקודת המבט שלי היא שעקב ריבוי האינטרסים, הגרפים והאחוזים אינם מציירים את התמונה האמיתית ולכן אין לי אמון בהם. בעיניי כל המדדים עומדים תלויים באוויר, לכן קשה לי לומר איך תתגלגל ההתפתחות הכלכלית.
ישראל היא מדינה שחיה ממסע בחירות אחד למשנהו. אנחנו חיים בשקר גדול. הכול מכור ונמכר, הכול רוקד לפי מפלגה כזו או שר כזה. לכן קשה לבטוח בדוחות ובסיכומים, לדבוק במספרים ובנתונים. מראש הכול מוטה וקשה לדעת מי בחש בדוחות וחיבר אותם, ולאיזו מטרה בדיוק.
הייתי ממליץ לנטוש את השיח הכלכלי, כי הבעיה לא נמצאת בנבירה בדוחות הכספיים, אלא היא בעיה חברתית במהותה והיא חולשת על שאר התחומים. אם יש בנו דאגה כנה לציבור ולחברות מוחלשות עלינו להתמקד ביצירת מנגנון ניהולי חף מאינטרסים צרים. לנתק את הפוליטיקאים שעושים טוב בעיקר למפלגתם, את הפקידים שמנהלים את התקציבים לטובת האינטרסים האישיים שלהם, ובמקומם להעביר את השליטה למנגנון מקצועי ויעיל, לגוף ניהול ניטרלי שידע לחלק את העוגה בצורה שווה וצודקת, באופן שקוף וגלוי, ללא משוא פנים, אינטרסים סמויים ודוחות מוטים.
