מי שמציץ ורואה מה קורה לאחרונה בבתי החולים בארץ עלול להיפגע. מאז פרוץ הגל השלישי העומס בבתי החולים ובמחלקות הקורונה קשה מאוד. רק אתמול אובחנו ביממה אחת יותר מ-10,000 נדבקים, והצוותים הרפואיים מתריעים כבר תקופה על סכנת קריסה שנראית קרובה מתמיד.
כתוצאה מהלחץ, איכות הטיפול בחולים יורדת, ניתוחים נדחים ולא פעם יש צורך לבחור במי לטפל עכשיו. החשש שמאיים הוא מצב חולני שעוד ניאלץ לבחור את מי להנשים ואת מי לא. עם כל הכבוד למבצע החיסונים המרשים – ויש כבוד רב לארגון היעיל והמתוקתק – ישראל כנראה לא תהיה הראשונה להשתחרר משלטונה של מגפת הקורונה.
המגפה אינה ישראלית, היא כלל-עולמית. אנחנו נמצאים במצב מסוכן מאוד סביב כל כדור הארץ, במגפה קשה שחולשת על כל המדינות והעמים, מאיימת על כל סוגי האזרחים. לכן לצד כל המאמצים הנרחבים למגר את המגפה, כמו להתחסן, לעטות מסכה, להדק את הסגר ולהעלות חשיבות לכללי הריחוק החברתי, אנחנו מוכרחים להבין שהמטרה של מכת הטבע הנוכחית היא להביא אותנו להיות כמו הטבע האינטגרלי – אינטגרליים, גלובליים, מקושרים, מרושתים, ערבים זה לזה.
האדם יכול לדאוג לעצמו רק דרך כולם. זה חוק הטבע האינטגרלי. כל אחד הוא בורג במערכת עצומה, פרט בתוך כלל, יחיד בתוך אנושות אחת. סוד הדאגה לפרט הוא הדאגה לכלל. הדאגה לבריאות האישית שלי מתחילה מחוץ לי. אם היינו מפנימים רק את המסר הזה, היינו מקדמים חוקים שיסייעו לנו לשמור על בריאות הכלל, מתוך הבנה שרק כך הבריאות של כל אחד מאיתנו נשמרת.
טוב אם נקדים להגיע למודעות חברתית כזו, שנחשוב כאילו כולנו נשאי הנגיף. ממחשבה כזו נתחיל לדאוג באופן טבעי למשפחה הגרעינית שלנו ונשמור לא "להדביק" את מעגל הקרובים שלנו. בנוסף עלינו לשכנע זה את זה לחשוב על טובת האחרים. לייצר רשת איכותית של דאגה הדדית, של ערבות לבבית. כך בהדרגה נרחיב יותר את מעגלי הדאגה.
הגיע הזמן לטפל בקשר בינינו, להיות אחראים זה על זה, להבין שאנחנו תלויים זה בזה. הנגיף לא יודע גבולות, אז מי אנחנו שנציב גבולות דמיוניים לקשר בינינו? הקורונה הזאת עושה עימנו חסד בכך שמגלה עד כמה עלינו להיות קשורים יחד, להיות אחראים כל אחד על השני וכולם על כולם. אנחנו מצידנו צריכים להמשיך את המגמה. להפגין דאגה לאחרים, אפילו יותר מדאגה לטובת עצמנו, כי מכוח החיבור והדאגה ההדדית נשאב את הכוח להצליח.
אם נעורר התרשמות אמיתית דרך כלי תקשורת, נִלמד את עומק המכה, את גודל הצרה והאסון שרובצים לפתחנו, את החולשה האנושית שלנו מול פגעי הטבע, אז ההבנה ההדדית בינינו תעורר אחווה, ורגש התחלתי כזה יקשור בינינו במקצת ויחליש את כאב המכה.
קשר כזה ירכך את לבבות האזרחים וייצב רוח מלוכדת שתקרין גם על הצוותים הרפואיים. היא תיתן להם תמיכה רוחנית, אופטימיות ויסוד איתן לחיים. הרופאים והרופאות, וכל אנשי הצוות, ירגישו באוויר הערכה להקרבה ולשליחות שלהם והם יתמסרו וישיבו אהבה. אנחנו נרכך את העורף הקשה והלב האטום והם ירגישו כפלוגה שנלחמת בחזית. כוח החיבור בינינו ישלם הן על המחיר הנפשי שהם חווים והן על המחיר הפיזי שאנחנו כואבים.
