אחרי שלושה סגרים ואינספור בידודים, מערכת החינוך היא המראה הטובה ביותר למחיר ששילמו הילדים בשנה האחרונה ולאתגרים שניצבים בפנינו בשנה הקרובה.
תלמידים בכל הגילאים התמודדו עם נתק פתאומי מהחברים ועם לימודים בסגנון שטרם הכירו. פעם למדו מהזום בבית ופעם במסגרת קפסולה קטנה. ילדים בכיתות ראשונות כמעט ולא למדו קרוא וכתוב, תיכוניסטים נשרו בשקט מהלימודים, והבעיה הקשה שנוצרה היא הגדלת הפערים בחומרי הלימוד.
מערכת החינוך קיבלה את שיעור חייה. היא למדה שהיא לא יכולה ללמד. גם אם היא רוצה, היא לא מסוגלת. לא מקרוב ולא מרחוק. לא פרונטלי ולא וירטואלי. הקורונה השתלטה על מערכת החינוך, החליאה והחלישה אותה, פוררה ופירקה אותה מבפנים, והעצימה בתלמידים את הרגשת המיאוס מהלימודים, מהסדרים, מהתבנית המיושנת, מחומרי הלימוד, עד שהם לא מחשיבים את האחרים – לא את המורים ולא המנהלים. לצערנו כולנו יודעים מה יקרה אם נעזוב לרגע את הילדים – הם יברחו לכל הרוחות.
הקורונה גם גילתה לנו מחדש עד כמה העולם גלובלי ומקושר בתלות הדדית שלילית בלתי ניתנת להתרה, ואיזו תבנית מתאימה ליצירת קשר חברתי חיובי ובריא אם לא כיתת תלמידים? הכיתה היא כמו תא חברתי קטן, סביבה קטנה שאפשר לרומם בה את רוח האדם, ליישם את המטרה העיקרית של החינוך: לעשות מהאדם אדם.
בכיתה אפשר לעצב את האדם כך שידע להעריך את הקשר החברתי כיקר וכעיקר. לפתח באחד יחס נכון לאחר, לעודד כל אחד לחזק את חבריו לכיתה, לדעת להתחבר עימם נכון ולשאת את הנטל בתפקיד הייחודי רק לו עבור שירות כלל הכיתה.
למעשה, הכיתה היא דגם מוקטן של החברה הגדולה, מעבדה חיה ונושמת לגידול ילדים להתקשרות הדדית חיובית ולבניית דור של צעירים עצמאיים ואחראיים שידעו להתקשר ביניהם. כי מה היינו רוצים מהילדים שלנו אחרי שיצאו מכותלי בית הספר, או ממשבצות הזום? שידעו להיטמע נכון בחברה, שיהיו בני אדם מחונכים ומתורבתים, עוד לפני שיתברגו במקצועות השונים.
אין כל רע במקצועות כמו חשבון או אנגלית, נגרות או תכנות, אך החברה שופעת בבעלי מקצוע מגוונים, ואחוז משמעותי מהם כוססים ציפורניים מאז ימי הקורונה הראשונים, כשנפלטו למעגל האבטלה או יצאו לחל"ת. לכן התשתית החינוכית צריכה להתבסס בראש ובראשונה על יחסים חברתיים בין בני אדם, לשים דגש על הצלחת הכלל ולא רק על הפרט.
את השינוי הזה לא נעשה כי חשוב לנו להיות מנומסים ויפים, אלא כי כך הטבע האינטגרלי פועל, כך הזמן מחייב. כשם שהופיעו בתי הספר המודרניים עם המהפכה התעשייתית במאה התשע-עשרה, כך האנושות נכנסת בהדרגה למהפכה תודעתית, למהפכה בתפיסת המציאות, שלבסוף כבר לא תציב את רק הפרט במרכז, אלא את החברה.
הנושא הזה כבד ורחב היקף לכתפיו השבריריות של משרד החינוך. החברה כולה צריכה לפעול בשיתוף פעולה, לבנות אווירה נכונה ובריאה של אחדות וחיבור, של תמיכה וערבות הדדית. כי חברה היא מלשון חיבור, ולפי ההגדרה הזאת אין לנו חברה של ממש. יש אוסף של מערכות שמתפקדות כל אחת לתועלת שלה, אבל אין הרגשה שסוכמת את כלל המערכות ליחידה אחת, שמאחה את כלל האיברים במדינה לגוף חי ונושם. רק הרגשה כזו תביא להצלחת החברה כולה ולכל חבר שבה.
אומנם מוקדם מדי לשינויים מרחיקי לכת, אבל זה הזמן לפתח מודעות למצב. להבין שהחברה שלנו אגואיסטית ומפולגת, רקובה מיסודה, והחולי הזה הוא שהורס אותנו, ואיש לא אשם במצב. הטבע פיתח ודחף את האגו האנושי לפירוד חולני שכזה. אבל כעת על כולנו לשבת על ספסל הלימודים וללמוד איך לתקן, להפוך את היחסים השליליים ליחסים חיוביים. לשנן וליישם את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ולהעדיף את הרגשת החיבור על פני הפירוד.
מהלך כזה כבר לא שייך למשרד החינוך. הוא שייך לכל משרד ומשרד, לכל הורה ומורה, לכל מעסיק ומנהל, לכל שכן ומכר, לכל פועל ועובד – לכולם כאחד. כשם שהמדינה במרוץ קדחתני לחסן את כל העם, כשם שכולם התגייסו למצב חירום כדי לרפא כל תושב ותושבת, כך עלינו לפצוח במיזם ארצי, במבצע חיינו, ולהכניס אוויר חדש של קיום חברתי, רוח של דאגה ואכפתיות, קשר של התחשבות וערבות הדדית. בינינו ובין ילדינו.
