יש מי שכבר רואים את האור בקצה המנהרה: החיסון נגד הקורונה שיחזיר בהדרגה את חייהם למסלולם. אבל יש מי שנפגעו קשה מהמגפה, ולא מבחינה בריאותית. יהיה זה אדם שמוכר ביגוד מעל עשרים שנה, ומאז שקיבל אישור לחזור לעסק אף לקוח לא נכנס, או עובדת סוציאלית שהמרכז שלה נסגר, או יוצר קולנוע שכבר אין לו פרויקטים, וכמוהם רבים. אלפים על אלפים.
לצד גילויי האמפתיה הרבים שאנשים כאלה זקוקים להם, הייתי מוסיף גם הסבר והכוונה. אומר ישירות שאין מה לעשות. לא סתם עברנו מגפה כלל-עולמית, מכת טבע שנחתה עלינו בלבוש נגיף הקורונה.
אנחנו נכנסים לעולם חדש, לצורת התקשרות מתקדמת, וכל סוגי היחסים בחברה האנושית עתידים להביא לשינויים מרחיקי לכת במוקדם או במאוחר. הרוח שנשבה באנושות במאה השנים האחרונות, זו שדרבנה להיאבק ולהילחם, עומדת לעזוב אותנו, להיעלם. בהדרגה כולנו ניכנס למסגרת חיים חדשה, לדור חדש שלא הכרנו.
אתם תראו, בתי הספר יהיו חדשים, מערכות החינוך יהיו אחרות, אפילו המערכת המדינית תהיה חדשה ואחרת ממה שהכרנו עד כה, וזה יתפשט ממדינה למדינה עד שיקיף את כל כדור הארץ. עוד נחזה בשינויים רבים ברמה החברתית, במעמדות של הגברים והנשים, ואפילו בתא המשפחתי יהיו שינויים אדירים. דור שלם יקיץ וירגיש שהוא שונה מהדור שגדל כאן קודם. צורת החיים הנוכחית עוד תהיה מקופלת בזיכרונות נוסטלגיים.
הקורונה היא לא שם של סרט שובר קופות שמשפיע לזמן קצר על העולם הפנימי של הצופה, סוחף אותו, ואחרי זמן מה האדם חוזר להכרה הרגילה שלו. עכשיו כבר אין לאן לחזור. הווירוס נענע אותנו עוד יותר מבפנים מאשר מבחוץ. ניער אותנו מתפיסות ישנות ופקח את עינינו להסתכל אחרת על העולם המשתנה.
בעל עסק יכול לשבת בפתח החנות ולצפות לקונים שיבואו, אבל הוא לבסוף יבין מעצמו וידע בנפשו שזה עבר, העולם לא חוזר לסורו, לא חוזר לאורחות חייו, פשוט לא חוזר. המכה האחרונה אינה כמו רעידת אדמה או בורסה שנפלה, שאם רק ניחלץ מהצרה נתיישר, נייצב את המערכות מחדש ונמשיך הלאה, כאילו כלום לא קרה. גם השינוי המדובר לא יקרה ביום שאחרי החיסון ולכן הנושא מורכב וקשה לעיכול מיידי, על אחת כמה וכמה לקבל אותו בזרועות פתוחות.
לכן, גם בעל חנות הבגדים, העובדת הסוציאלית שיצאה לחל"ת ממושך והקולנוען המובטל – כולנו בלי יוצא מן הכלל – צריכים להבין שהעסקים שלנו כבר לא ישגשגו כמו קודם. יהיו פה ושם קונים או לקוחות, יוזמות וג'ובים קטנים, אבל לא כמו קודם. בטח לא חנויות יוקרה, בוטיקים מפוארים לאופנה ואיפור, מתחמי ענק למכירת חפצי נוי מיותרים. הם הראשונים שנראה בהם ירידה משמעותית בכל היבט.
גם אין מה להתפעל מהאלפים שנסעו לדובאי בחודש האחרון, כאילו זה סימן משמיים שהכול חוזר לקדמותו. יש מהם שטסו ואין להם בכלל את היכולת הכלכלית, אבל הם בכל זאת הרשו לעצמם להתאוורר, במחשבה שאולי זה ירפא את הדיכאון המצטבר בהם מאז הסגר הראשון.
האלטרנטיבה שאני יכול להציע על רגל אחת היא רק שינוי כולל ביחס לחיים שלנו, וליתר דיוק שינוי ביחסים בינינו. השינוי לא יתעורר מאיתנו סתם כך, כי מטבענו לאחוז חזק בעולמנו, לכן צריך לפעול בשתי רמות: ברמה המדינית לעשות צעדים לקראת סיפוק צרכים הכרחיים ואלמנטריים לכל אדם, כמו מזון, ביגוד, דיור, חינוך ורפואה.
ברובד החברתי על כולנו חלה האחריות לחלחל לשיח היומיומי את השינוי שלקראתו אנחנו נכנסים. לפמפם זה לזה שאנחנו משילים מעלינו שריון נושן, שהמגמה של הטבע – וכתוצאה גם שלנו – היא ליתר התקרבות והתקשרות הדדית. הנגיף חכם מאיתנו, הטבע גדול מאיתנו, לכן בואו נעזור איש לרעהו להסתכל נכון על העתיד המתקרב.
