"רגע, איזה יום היום? אהה, יום שני. טוב, לא תורי היום לעבוד, אפשר לחזור לישון". זה לא הרהור מופרך, זו חשיבה פרי מודל של משרה שיתופית (Job Sharing), מודל שבו שני אנשים חולקים משרה אחת.
המודל הזה כבר פועל בבריטניה משנות הארבעים של המאה העשרים דרך העסקת מזכירות בבנק, וחברות כמו גוגל שמתנסות בו היום ממליצות עליו כפתרון לשוק העבודה המשתנה בעקבות הקורונה. האם המודל ראוי? קשה לענות בימים הפכפכים כאלה. ימים יגידו.
אנחנו נמצאים בתקופת מעבר והיא לא תיגמר תוך שנה-שנתיים, לכן קשה לקבוע בביטחון גמור איך ייראו המודלים העתידיים. כל תפיסות החיים שלנו על האדם, על המשפחה, על החינוך, על העבודה, וגם על המדינות ועל הקשר ביניהן, הולכות להשתנות.
השינוי שנעבור יהיה בחינה מחודשת של עולמנו: מהו העולם? איך הוא מתקיים? מה אנחנו רוצים שיקרה בו? החברה האנושית בכללה תעבור בדיקה מחודשת ושינוי עצום ביחס לעולם שייקח לו נניח שנה-שנתיים עד שייעכל ויתחיל לתרגם את התובנות החדשות לפעולות. כרגע הדבר הבטוח והוודאי הוא שאנחנו לא חוזרים למה שהיה.
כל עוד השינוי הפנימי לא התגשם, השינוי החיצוני רק עלול להזיק, כמו אכילת פרי בוסר. מכאן שחלוקת משרה לא באמת תיטיב, ומי שמציע זאת פועל מתוך חוסר הבנה עד כמה אנחנו כאנושות לא בנויים לשותפות טובה, לא יודעים עדיין כיצד להשלים זה את זה – לא כיחידים ולא כחברות, לא כעצמאים ולא כמדינות. זו אותה צורת חשיבה כשל הקומוניסטים לפני עשרות שנים: לעשות מאנשים שותפים בכוח בלי שקיבלו חינוך לזה.
אני לא מומחה לפתרונות חברתיים-תעסוקתיים, אבל מתוך התעמקות ביסודות חכמת הקבלה אני משוכנע שהשלב הנחוץ לאנושות כרגע ובכלל הוא הקמת מערכת חינוכית. ללמוד שאנחנו חלק מהמערכת האינטגרלית של הטבע, שמיום ליום מתגלה השלב האבולוציוני הבא שלה, ולכן אם ננסה לצעוד לקראתה, לחקור, ללמד את עצמנו את החוקים שמקיימים אותה ולנסות להתנהג כמותם, אותה מערכת תתווה בנו את הכיוון ותורה לנו את הדרך להגיע לחברה שיתופית כדוגמתה, גם אם נעשה טעויות ושגיאות בדרך.
לכן לא מודלים שלופים מהמותן ולא מהפכות, לא תנועות חדות ולא קפיצות גדולות, אלא רק לבדוק איך בהסכמת החברה כולה אנחנו יכולים לעשות שינויים לקראת שותפות פנימית. שינוי של יחס האדם לחיים יוליד שינוי חברתי מהותי, מכאן תצמח לכולנו הישועה.
