לפני כמה אלפי שנים הסינים שמו לב למחזור מיוחד שעוברת הציוויליזציה: זמנים קשים מולידים אנשים חזקים. אנשים חזקים בונים זמנים טובים. זמנים טובים מולידים אנשים חלשים. אנשים חלשים מייצרים זמנים קשים.
למרות שהזמן טס והכול משתנה לבלי הכר, נדמה שהמחזור שגילו הסינים פועל בשלו כרגיל. ואם כך, מכיוון שאנחנו נמצאים עכשיו בזמנים קשים, האם אפשר לצפות שהתקופה תוליד אנשים חזקים?
התשובה היא לא. הסינים באמת עלו על חוק. אלא שהחוק היה שריר וקיים לפרק זמן של ההתפתחות הלינארית של האנושות, התפתחות בכוח יחיד של האגואיזם. וכאשר מדובר על האגו המתפתח, אז אין בחירה אלא להתפתח כמו גלגל שנע קדימה: פעם למעלה, פעם למטה.
התקופה הנוכחית הכניסה אלמנט חדש למשחק ההתפתחות האנושית, מוטיב שמעביר אותה לשלב מתקדם שבו אנחנו צריכים להפעיל בעצמנו, בדחף הרצון, במשיכת הלב, כוח חיובי בטבע, שמתחיל להשתתף ולפעול יחד עם הכוח השלילי. הקשר וההשלמה ההדדית בין שני הכוחות יובילו אותנו למטרה אחרת לחלוטין, לשלמות ביניהם.
העולם צריך להבחין שצריך להופיע בתוכו כוח חדש, חיובי. כוח טוב, שיעמוד נגד הכוח השלילי, האגואיסטי, ובחיבור בין שני הכוחות, נוכל להתקיים. לשני הכוחות ישנה זכות קיום, אדם צריך לדחות, וצריך למשוך. אבל תלוי מה הוא מושך ומה דוחה. זה לא יכול להיות בצורה עיוורת, אלא בצורה מושכלת, כדי להבין בסופו של דבר כיצד פועל כל הטבע ולהידמות לו. האנושות לא תצליח להתרומם בשום צורה אחרת, וזה יקרה בכל מקרה, צריך רק לקוות שזה יקרה מתוך הבנה והכרה. אחרת הטבע יכריח אותנו ויחייב.
כי הגיע הזמן לצאת מההתפתחות הפרה-היסטורית שלנו. כרגע אנחנו עדיין לא בני אדם אלא בעל חי לא מאוזן. "אדם", מהמילה דומה, הוא מי שדומה לכוח העליון החיובי, שמבין כיצד לפעול מעל לכוח הבהמי שלו ולנהל אותו. אנחנו צריכים לשבת על הכוח הבהמי שבנו, כמו שיושבים על חמור ומכוונים אותו בשתי מושכות. היום באופן מגוחך, החומר יושב לנו על הכתפיים מכוון ושולט בנו.
כאן האדם נכנס לפעולה, לשליטה על ההתפתחות שלו, ובנו, מי שקרא ויודע עכשיו, תלוי כמה תתארך או תתקצר תקופת המעבר ובכמה שמחה או כאב היא תחלוף. עלינו לעשות כל מה שאפשר כל יום מחדש כדי להבין יותר לעומק את חוקי הטבע, ולספר עליהם לכולם בכל דרך. וזה ייקח זמן, זה לא מסר שפשוט לקלוט. הוא זר ומוזר לאוזן שרגילה כל כך לשמוע על תחרות ובידול, אבל אין מה לעשות אלא להמשיך לדבר על זה ולספר. להתייאש כל יום ושוב להמשיך, עד שהמסר ייקלט בנו, בכל האנושות, ונוליד חיים חדשים וטובים לתמיד.
