סקר של הפורום הכלכלי העולמי מגלה שיש מתאם בין תחושת החוסן החברתי במדינה לבין התמיכה בממשלה, כשהדוגמה השלילית המובהקת היא ארה"ב. רוב המדינות הסכימו שרמת החוסן החברתי הייתה גבוהה יותר טרם ימי הקורונה, עם או בלי קשר לתמיכה בממשלה. אומנם ישראל לא השתתפה בסקר, אבל מובן שאותן מגמות פועלות גם אצלנו. במילים אחרות, הקורונה היא לא רק וירוס, אלא גם גורם מפלג, מפריד ומפצל.
עקב נזקי הקורונה, אזרחי כל מדינה חשים סכנה להתקרב, להתקשר, להיכנס ליחסים הדדיים. הרי איך אפשר להאמין למישהו שטוען שהוא בריא? מי יודע, אולי הוא נושא תסמינים ללא ידיעתו. פתאום כל אחד חשוד מיידי, מהווה סיכון מיידי, משרת כסוכן סמוי של הקורונה.
והיא, מאז פרצה אל חיינו, בקעה את היחסים בינינו, שברה את הרגשת הביטחון ההדדי, את תחושת השותפות האלמנטרית בינינו. בגלל הקורונה אנחנו לא יכולים לשבת בנחת במסעדות, להתרווח במופעי תרבות. אנחנו לא יכולים לקיים קומוניקציה פשוטה ורגילה עם בני אדם. מברכים לשלום בלי לחיצת יד, כמעט ולא רואים חיבוק חם. כמה שיותר סגור ומוגף, נראה יותר סולידי ומוגן.
לא היה מצב כזה בתולדות האדם, בטח לא בממדים כאלה ובחריפות כזאת. לכן לא פלא שסקרים מאמתים את ההרגשה שבנו, שהווירוס פועל לרעתנו ברובד החברתי. יותר מפגיעה בבריאות הווירוס פוגע ביחסי החברה, ממש משתק אותם. אם עד היום מתו מעל מיליון איש בעולם, אז הנזק החברתי גדול פי כמה, כאילו איבדנו מיליארדים של בני אדם. התפקוד בהתקשרות יורד ויורד, אפילו בין בני זוג, ילדים, קרובים. כבר לא ברור איך להתנהג, איך לחוש מהם חום אנושי. יש כאן מכה קשה לקשר בינינו.
לא שקודם הקשרים בינינו פרחו, היינו ועודנו אגואיסטים, אבל לא עד כדי כך שנחפש לשמור מרחק. בפעם הראשונה האנושות מקבלת פקודה מלמעלה, כמו כרוז משמיים הקורא לכל אוכלוסיית העולם: "תתפסו מרחק זה מזה, אתם מזיקים אחד לשני".
הקורונה באה לטובתנו, כדי שנתקרב לראות את האמת ביחסים בינינו: אנחנו רחוקים איש מרעהו כרחוק מזרח ממערב. מוכנים להיות בקשר בתנאי שהוא מיטיב לנו – מספק ביטחון עצמי או גורף לנו רווחים. אבל אם הזולת לא מניב לנו רווח אנחנו מזלזלים בו בסתר ליבנו, או פשוט לא רואים אותו משני מטר.
המגפה הזאת מציירת לנו את צורת היחסים המדויקת בינינו ולא משאירה מקום לדמיון. בינתיים מתגבשת תחושה של מבוי סתום, וזו התקדמות מדהימה. היא מעידה על סוף שביל הצרות שהאנושות גרמה לעצמה. לבד לא יכולנו לעצור, לכן כוח הטבע נחלץ לעזרתנו. ואם הוא לא היה מתערב כאן בדמות וירוס, שום דבר טוב לא היה מתחיל לפרוח ביחסים בינינו.
עם זאת, הממשלות עדיין מעוניינות לשמר את המערכת כפי שהייתה לפני המגפה. מזל שהקורונה לא בעצה אחת עימן, והיא מכריזה, "לא, זה לא יקרה! בצורה אידיאלית רצוי שלא יהיו ביניכם קשרים בכלל, לא כרגע". זו הכרזה שהממשלות לא יכולות לסבול, היא פוגעת בתוצר הלאומי שלהן, בשליטה שלהן וביכולת לפתור בעיות, בצבאות המתמלאים חולים. ודאי שזה לא בשבילן ולא לרוחן, אבל באין ברירה הן יצטרכו לקבל ולעזור לממש תוכנית מדינית ללכידות חברתית חדשה, אחרת מובטח שהקורונה לא תזוז מכאן.
הצעד המעשי הראשון בתוכנית כזאת הוא חינוך: יצירת מערכת מורכבת, רבגונית, כלולה מרמות ומגישות של הסבר באופנים רבים. הענקת ידע על העולם החדש שנכנסו אליו, עולם של קומוניקציה שבנויה כולה על יחס פנימי.
ככל שהאזרחים יתמכו וישתתפו במהלך כזה של העלאת מודעות לצורת היחסים החדשה שנוצרה, כך הם יבריאו, יצרו קשרים בריאים ונכונים שיקרינו גם על המגפות והמחלות. אבל כדי שהציבור ישתף פעולה, על הממשלה לתת דוגמה אישית, להפגין איך היא משתנה. הממשלה בימינו תוכל למשול בתנאי שהיא תהווה דוגמה ומופת, כראש חץ של הקשרים החדשים, מורכבת מאנשים ששואפים לממש ביניהם יחסים מתוקנים ומלוכדים לפי צו הטבע העליון. ככל שניתקן פנימית כך העולם ישתנה. נגלה רובד חדש שלא הורגש עד עכשיו, רובד פנימי בשדות בקשר בינינו ותחושת הביטחון תשרה בנו.
