בעוד אנחנו מלקקים את הפצעים מהסגר הראשון באפריל, וכבר סגר שני בפתח. כן, שוב לשבת ספונים בבית, בחיק המשפחה, בתוך משבצת בזום, לגלות את נפלאות השכונה ב-500 המטרים שסביבנו ולחזור לשאול למה. או יותר נכון איך. איך הגענו למצב הזה שאנחנו שוב יושבים בסגר קשיח, מבודדים ומרוחקים זה מזה? איך כבשנו את המקום הראשון בהידבקות במחלה? מי אשם במחדל הזה?
אפשר בקלות להאשים את מקבלי ההחלטות, אבל נראה שגם הם חסרי אונים נוכח המגפה המשתוללת. ברור שהמצב לא בדיוק תלוי בנו, הרי מדובר במגפה כלל-עולמית, בתופעת טבע, בכוח עליון, בזמנים היסטריים והיסטוריים שלא האמנו שנהיה פרק משמעותי בהם.
ובכל זאת משהו קטן מנדנד שם בפנים: מה פספסנו בסגר הראשון? מה לא עשינו בסדר? האם זה בגלל שצפצפנו על ההנחיות? שהלכנו עם מסכה על הסנטר ולא על הפה? שהתקהלנו כשאסור? שהתקרבנו יותר משני מטר? כן, גם אלה חלק מהסיבות שגרמו לשרשרת ההדבקה ההמונית, אבל עם כל הכבוד להגבלות, יש סיבה עמוקה יותר, כוללת יותר משברי ההסבר שאנחנו מספקים לעצמנו.
כולנו חלק אינטגרלי ממערכת הטבע השלמה, חלק מרשת קשרים מסועפת שקושרת בתוכה את הרצונות, את הלבבות ובעיקר את המחשבות שלנו. ביחס הפנימי לטוב או לרע, ברצון הנפשי, בכוונה להתקרב לזולת או לדחות ולהתרחק ממנו, אנחנו מניעים את הרשת כולה – כך מלמדת אותנו חכמת הקבלה, מדע הקשרים העמוקים שבכללות הטבע.
שורש הבעיה מתחיל באגו שלנו, בטבע שלנו שדוחק בנו לעשות טוב לעצמנו על חשבון האחרים. קורע את כל הקשרים. והיצר הזה כמעט לא בשליטתנו. אנחנו נדחפים לפירוד ולרע מטבע הבריאה, זה חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו. אבל לא עם הטבע הרע שלנו אנחנו צריכים להתעסק, הוא רק יוריד אותנו שאולה.
גם לא להתרגש מדי מהסגר. הסגר יבלום בשיעור מסוים את התפשטות המחלה, אך הוא לא ירפא אותה. הריפוי עצמו בא ממקור אחר לחלוטין, מתוך החיבור האנושי בין בני האדם, מתוך המאמץ שלנו להתקשר בהדדיות מעל הטבע האגואיסטי שגובר ומנתק אותנו מההרמוניה של הטבע. לכן, או חיבור או מגפה, או אחדות או קורונה, או ערבות הדדית או סגר רודף סגר.
ועוד בעיה: אנחנו בועטים בשתי רגליים בחיבור לבבי, דוחים את הרעיון מכול וכול. איחוד של ממש לא יבוא מרצון, אלא במקרה הטוב – או הרע – מתוך מצוקה. לכן דרושה סביבה שתדרבן אותנו, אקלים חברתי שיחמם את האווירה לקראת מחשבה על הזולת, לקראת התלכדות חברתית-רגשית. נדרשת לכולנו תוכנית לאומית חינוכית לאחדות.
אז אולי עכשיו, בסגר השני, אחרי שלמדנו לגלוש במרחב הווירטואלי, אולי עכשיו השעה לגבש פורמט לאומי חדש, לטפח אורח חיים זמני שיאפשר לנו לפתח תודעה חדשה לקראת חברה חדשה, מלוכדת ויפה.
נשמע מסר פשטני? אוורירי? בואו נרחיק לכת למהלך מעשי. ניקח עיר אדומה לדוגמה, אפילו שכונה אדומה קטנה, וננצל את הסגר כדי לקרב בין התושבים. ניצור קהילה מגובשת – לא פיזית, אלא לבבית – כי לבביות וחמימות הן המסר הבולט מפי הקורונה: תפסיקו לשים לב לחיבור הפיזי ביניכם, הוא לא המוקד. אלא נסו לשאוף לחיבור, חברו את הלב ללב הזולת, תהיו כאיש אחד בלב אחד.
נשדרג את המיזם כמו בתוכניות ריאליטי: נצלם את מערכת היחסים במעגל סגור, נשדר לכולם, נתמוך ונעודד אותם, נדרבן אותם להתחבר, נלמד מהם ונחקור איך התושבים מתחברים, איך השכנים הופכים ידידים. נבחן מדדים שונים, ונבדוק ונראה איך קשר יפה וטוב מוריד את רמת התחלואה.
