ג'ורג' פלויד היה כמו קובייה ששולפים ממגדל קוביות, והמבנה כולו קורס תחתיו ברעש מלווה בקריאות "חיי שחורים נחשבים" (Black Lives Matter). מחאות פרצו, אלימות, עימותים בין שוטרים לאזרחים, שרפת מבנים, ביזת עסקים, השמדת מכוניות ומבנים ציבוריים. אחר כך גם הגיעה "אנטיפה", רשת בינלאומית של ארגונים, תנועות ופעילי שמאל רדיקלי והשתלטו על חלקים שלמים של ערים. מספר הנרצחים עלה ועלה, הוויכוח הפוליטי שיתק רשויות, וככה זה נמשך יותר מחודשיים – מהומות על מהומות.
ועכשיו צריך לחזור למגדל הקוביות כדי לראות מה במבנה גרם לו להתמוטטות כרעם ביום בהיר, הרי שום דבר לא קורס סתם. דבר אחד ברור: ארה"ב היא לא כמו כולם. לא כמו סין בעלת תרבות של אלפי שנים ודורות של קיסרים מפוארים. לא כמו מדינות אירופה, ואפילו לא כמו רוסיה עם כל המהפכות החברתיות שלה. אין אומה באמריקה. אין קיבוץ של אנשים מאותו רקע, מאותו "מקום" בחיים, עם היסטוריה עתיקה ומשומרת. אמריקה ייחודית בעולם, אוסף של מהגרים שהתקבצו על סמך חוק אחד: כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה. אם אתה לא מזיק, יש לך חופש מלא. אלו החיים שלך, שיהיה בהצלחה!
המצב החברתי הזה בחכמת הקבלה מכונה מידת סדום. בגללו נחרבה סדום, בגלל החוק ששלט בה: "שלי שלי – שלך שלך", חיה ותן לחיות, תעשה מה שמתאים לך בחלק שלך ותעזוב את שלי בשקט. סדום נחרבה כי החוק ששלט בה סותר את כללי הטבע. בטבע אין חלקים, אין הפרדות לשלי-שלך, אלא הכול מערכת אחת, מקושרת בכל פרט ופרט. אז כשסדום מוכת האגואיזם הגיעה לשיא ההצלחה, היא נחרבה ברעש אדמה והפכה לים המלח – המקום הנמוך בעולם, לים המוות – המקום שכלום לא יכול לחיות בו.
כך גם אמריקה. התחילה כמעצמה, שנים יפות וטובות עברו עליה, חלום אמריקאי מתקתק, איש הישר בעיניו עשה ועושה, ואז אמריקה הגיעה לשיאה. אבל במקביל, לא רק אמריקה השתנתה, אלא העולם כולו השתנה, בדגש על המין האנושי. האגו הפסיק להיות הציר שסביבו נע העולם. הפער בין הטבע החדש והישן התחיל להוליד משבר, זעזועים קטנים בדמות מחאות והפגנות. ואם אמריקה לא תלמד את חוקי הטבע החדש יבואו מצבים קשים, מסובכים, מהירים.
ארה"ב שהייתה למעלה עלולה ליפול נמוך יותר מכולם. כי מה שאמריקה פיתחה היה אגו, ועליו הייתה גאוותה. היא פיתחה אינדיבידואל שאין דומה לו, בלי שום נטייה לאחדות, להדדיות, לאיזון – תכונות של הטבע החדש. אף אמריקאי לא מרגיש חייב לעם משהו, לא מעלה על דעתו שהוא חי בתוך חברה, וחברה היא עניין אינטגרלי, מורכב מהרבה חלקים שונים וצריך לכלול את כולם. קהילתיות מסוג זה לא קיימת בדנ"א האמריקאי. הרוסים מרגישים שייכים לאימא רוסיה. הצרפתים קשורים בחבל הטבור לארצם. כל אזרח מרגיש שייך לעם שלו. אבל האמריקאים לא קשורים לכלום.
ומי יודע, אולי דווקא העובדה שארה"ב משוחררת מכבלי תרבות, קרקע וחינוך, שאין בה כלום מלבד אגו פשוט, תהיה נקודה לטובתה, והיא תהיה מסוגלת כן להתעורר ולהבין שהגיע זמן לקיים חיבור אנושי. לקלוט שמהשיטה הקודמת גדלים פירות רקובים, ועליה לנסות לפתח נוסחה חדשה שתניב פירות ראויים.
במקום האגו שמעוגן בחוק, צריך לשלב חוקים ותקנות חדשים. ואם כבר מדברים על פירות, אז תארו לעצמכם חוק כזה באמריקה, שבכל בוקר כל אזרח צריך להגיש פרי לאחר. נגיד האחד מגיש לשני תפוח, השני מביא לשלישי תפוז, והשלישי לרביעי מנגו, וכן הלאה. אפילו גימיק כזה היה מקדם מאוד את תחושת התלות ההדדית והקשר בין האנשים. זה נשמע שטות, אבל פעולה פשוטה כזו הייתה עוזרת להחיות את הרגשת המערכת האנושית שהסתבכה ברשת האגו. לא סתם להביא פרי כדי לצאת ידי חובה. אלא כל יום, בהתמדה, ועם חיוך טוב מכל הלב. חוק שהיה נושא פירות מתוקים.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו ישיבת כתבים
