תסלחו לי, אבל בימים שבהם אדם מרים את עיניו בכביש סואן ורואה על שלטי חוצות תמונות מתוך קמפיין אופנה המשדר את ההפך הגמור מאיך שהיה רוצה שילדיו יתלבשו, יחקו ויתנהגו. כשכל פרסומת נוטפת מין ואלימות, כשכל מילות להיט מהדהדות שפה בוטה וגסה, תוקפנית ומשפילה. כשכל דיווח – מחריד ככל שיהיה – משתלט על הלך הרוח ויוצר שיח חברתי מחניק, מסקר בחזרתיות את פרטי המאורע החריג והסנסציוני, כי כך אפשר להפנט צופים להיצמד למרקע ולגרוף סכומים נאים על פרסומות – אז אפשר להודות בפה מלא על גורם החולי העיקרי בחברה: כלי התקשורת והאקלים ה"תרבותי" שהם מייצרים.
את מגמת ההפגנות והשביתות, הגינויים וההוקעות, צריך לנתב אל כלל אנשי התקשורת: הכתבים והצלמים, העורכים והמפיקים, כל אותם אנשי התעשייה שנותנים יד לכל היצירות הרומזות למין אלים, או בכלל נותנות גושפנקא לדוגמאות רעות לדור הצעיר והמבוגר כאחד.
אין כאן שום צדקנות. הנטייה לקיום יחסי מין היא נטייה יסודית, צורך גופני טבעי הנמצא בכפיפה אחת עם הצורך לאוכל, לדוגמה. אנחנו אנשים בריאים, בוגרים, מבינים את ההנאה והמשיכה לדבר, את הצורך בתענוג ובשחרור לחצים. אבל בשום אופן אין מקום לאונס, לזלזול באישה, לאלימות בוטה.
היצר שלנו רע מנעוריו, הוא גדל וגדל ללא הרף, וללא כל חינוך ותרגול, ללא הסברה ומודעות האגו הופך חסר רסן. טורף ברגע הראשון, מתפרץ מעבר לגבולות הנורמטיבי, ובנקודה הזו כולנו נופלים. גם אם מדובר בבן טובים, גם הוא, כמו שלא פעם ראינו, נגרר אחרי הסביבה. והתקשורת מוסיפה להתפרצות, מגבירה את הלהבה השקטה שמבקשת לשרוף ולכלות. התקשורת מכתיבה את ההפך, מבליטה את העסיסי והחריג ומעצבת את תפיסת המציאות לדור שלם.
לכן כמעט ואין מקום להאשים דור שגדל על דוגמאות מעולם התרבות, שמחקה את מה שעיניו לוכדות בכל רגע. מה אנחנו רוצים מאדם שהוא תוצר של החברה? מה יש להפנות אצבע מאשימה נגד מי שמעתיק התנהגות אחת שרואה ומדביק אותה על האחרת?
אם היינו מצנזרים את כל הרשת, מוחקים את כל הפרסומות השליליות מהמרקע, עדיין היינו שומעים על מקרי זוועה, רק לא בהיקף, בממדים ובעוצמה דומה לזו. התקשורת מלבה את האש, זו הנקודה. היא עושה כרצונה ונעשית כוח עליון על החברה.
השאלה העיקרית היא איך אנחנו יכולים להפוך את יחסי הכוחות, כך שהחברה תכתיב לתקשורת ולא להפך? איך התקשורת תשרת את החברה?
השינוי לא יקרה מהיום למחר. הוא לא מסתכם בהפגנה חד-פעמית, גם לא יקרה אחרי עשר דקות של השבתת המשק. השינוי הוא יסודי, הוא מתחיל בהבנת הבעיה משורשה.
הצעד הנכון בשלב זה הוא להפגין נגד הסיבה לתופעה, לתעל את התנועה החברתית שצומחת מלמטה להתמקד בניקוי הרפש ולרפא את החברה מהדוגמאות השליליות. נשים רגישות יותר למצב. הן חזקות יותר מגברים ואם הן יפעלו בהתמדה ולא רק כשנופל דבר, אלא בצורה מתוחכמת, תובענית ולא מתפשרת, לעורר את "הפחד מאימא" שמושרש בכל גבר, לשלב יראה בריאה, מבושה, מהתפרצות אלימה – אז כל גבר, בעיקר גבר, יחשוש לפגוע באישה, יפחד לחטוף או יילחץ לקבל עונש קשה. החרדה הפנימית שתתעורר בו תעזור לו לשלוט על הרגשות האכזריים שבו, לווסת את האגו שלא יודע שובע. נשים צריכות להכיר בכוח הפנימי שלהן ולהשתמש בו בחכמה.
בשלב הבא אפשר יהיה להתחיל לדבר על חינוך, על שימוש נכון ומושכל בכלי התקשורת – ככלים, כאמצעים לבניית קשר בריא ונכון, לפיתוח יחס אוהב והדדי, לעידוד התחשבות וכבוד, וליצירת קשר עמוק בכל רובדי היחסים בין בני האדם. כן, גם במין. אבל בינתיים, אסור לנו להירגע ולחכות עד לאירוע המזעזע הבא. דווקא כשהמצב ילך ויתקרר בימים הקרובים, כטבע כל המקרים, עלינו להמשיך ולפעול כאילו הבית עולה באש והיקרים שלנו בתוכו.
<< נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו ישיבת כתבים
