אין אדם שנשאר אדיש למראה סרטונים של ילדים חסרי ישע עוברים התעללות מפלצתית, אין בטן שלא מתהפכת ממראהו של פעוט שחוטף חבילת מגבונים ונופל בחוזקה לרצפה – בטח לא כשמדובר בסמכות שמופקדת על שלומו וביטחונו, על חינוכו וגידולו של הרך התמים.
השיר "תשמור על העולם ילד, יש דברים שאסור לראות" של דוד ד'אור חתם אמש את ההפגנה בתל אביב. עשרות הורים של הילדים ממשפחתון "טולי" דרשו שהמדינה תיקח אחריות על החינוך לגיל הרך. דמעות, ים של דמעות זלגו מעיני ההורים, ומעיני הסבים והסבתות, הדודים והדודות והאזרחים שבאו לתמוך כי ליבם נשבר.
מה ששובר יותר הוא שמקרים כאלה לא הולכים להיגמר. מה שמעציב יותר הוא מספר הגנים שעליהם כנראה לא נדע לעולם. ולא רק גני הילדים, אלא גם בתי האבות, הפנימיות ועוד מסגרות טיפול רבות. הזוועות סמויות מן העין אבל הן שם, ובכל תקופה הן צצות על פני השטח וצורבות באשמה.
בעיית ההתעללויות בגני הילדים לא תיפתר גם בעזרת אלפי מצלמות, עובדה, המצלמות קיימות ואינן מונעות אלימות ואינן מייצרות מנגנון הרתעה יעיל. גם פיקוח צמוד של משרד החינוך לא יועיל – המציאות בשטח מכתיבה ולא המילים היפות בחוזה.
בתור התחלה כדאי לחייב תורנויות הורים בגן. עין של אימא יעילה פי כמה מעין של מצלמה. ולא, בשום אופן אין מקום לנשום לרווחה. אין לשחרר ולתת אמון מלא באף אדם, המעולה שבבריות. החשדנות והספקנות נכונות מאוד בעידן כזה שטבע האדם מקצין מיום ליום.
וכאן מגיעים לגרעין הקשה – ישיר וגלוי, אבל טבעי ואמיתי: לפי חכמת הקבלה, התנהגות מפלצתית שוכנת בכל אדם, והיא נקראת אגו. היא הכוח הרע שקיים בבני האדם, כוח שלילי שלא ניתן להגבילו באמצעים חיצוניים. וכשהוא מתפרץ ממקומו האפל בלב האדם, כמעט ובלתי ניתן לעצור אותו.
כולנו בלי יוצא מן הכלל נגועים באגואיזם, זאת המגפה של הדור. כל אחד מאיתנו מסוגל להחזיק את עצמו בקור רוח עד לנקודה מסוימת, אבל ממנה והלאה הוא מאבד עשתונות. כשזה קורה, הסבלנות פוקעת, העצבים מנהלים את האדם והוא משולהב מהיצר האגואיסטי שהוא עצמו אינו יודע כיצד לשלוט בו.
אין כאן שום היתר לפעול ככל העולה רוחנו, ממש לא, אבל כן חשוב לא להתכחש ולהיות מודעים היטב לכוח האכזר שמפעיל אותנו. הפתרון הוא באותה רמה, רק במהופך. בטבע יש גם כוח טוב. בהשפעתו החיובית נוכל להתגבר על האגו, לאזן את הכוח השלילי ולהתייחס יפה לכולם. באיזון הדדי בין שני הכוחות בוודאי שלא נוכל לפגוע ולהרע לאחר, מכל שכן לפעוט חסר ישע.
לשם כך דרוש חינוך לכולנו, מגיל אפס עד מאה – חינוך שמטרתו לא פחות מאשר תיקון טבע האדם, ובמסגרתו נלמד איך לקבל מהטבע כוח טוב, כוח של חיבור, איך להתקרב זה לזה, איך להתקרב לילדים. חינוך כזה להתחשבות בזולת קיים כבר בחכמת הקבלה, וכדאי שנצא ונדרוש אותו לפני המקרה המטלטל הבא.
