ייתכן ששחקן תיאטרון יציג לנו תמונה עדינה ונוגעת בלב, וכשתסתיים ההצגה הוא יסיר את האיפור, יצא החוצה ויתנהג בגסות רוח לאנשים ברחוב.
זאת אומרת, אין לנו יכולת של ממש לקרוא מה קורה בלב האדם. אנחנו לא יכולים למדוד את ההזדהות האמיתית שיש בו עם האחר, עד כמה הוא מסוגל לצאת מתוך עצמו ולצעוד ישר לתוך לב הזולת. אגב גם האדם עצמו לא מסוגל למדוד. הוא לא יודע את עצמו, ואנחנו לא לגביו.
בהקשר הזה ישנן גם תרבויות שונות מאוד. יש בעלות אופי חברתי-רגשני, ויש מרוחקות ומאופקות. יש תרבויות של קשר מילולי חזק, ויש שבנויות בעיקר על קשר פיזי חם. אבל מתחת למשחק החיצוני שמבטא את הקשרים, לא ידוע מה נמצא.
זכור לי שהייתי בסין ולא הבנתי אותם. עד שהכרתי את האנשים לעומק והתחלתי לגלות את ים הרגשות שחי בהם, את הלב החם והרצון הגדול לעזור ולתת. כלומר ההבעה החיצונית מאוד מטעה.
את ההבעות החיצוניות השונות האלו מנהלים מבפנים חוקים מוחלטים, והם שווים לכולנו בלי הבדלי תרבות. האדם הוא איש חדש יום יום. יום ביומו מתפתח בו האגו כחוק מניע פנימי, מאפשר לו להבין יותר טוב את עצמו ואת הזולת, ולהשתמש בהבחנות בצורה יותר ויותר מתוחכמת.
במילים אחרות, הרצון האגואיסטי גדל מרגע לרגע ללא גבול, ואנחנו רצים ונדחפים לממש את חוקיו, כך שכללי התנהגות לא ממש משנים, ובכל זאת אנחנו משקיעים בהם הרבה, מרגישים בחוש כמה חשובה האינטראקציה, ההדדיות, בלי באמת להבין עד כמה.
הגננת אמרה לנו: "תתנהג יפה, אל תיקח, אל תחטוף". והמורה נזפה בנו: "אסור להרביץ, לא יפה לשים רגל". לפעמים גם נתקלנו בשופט שאמר: "על פי חוק, אסור לגנוב". ומה למדנו, לאהוב או לא לגנוב? להימנע מכך שירביצו לנו חזרה, או שלא תתפוס אותנו המשטרה?
לא התחנכנו לאהוב את הזולת. לא למדנו להתקדם על ידי חוקי הטבע העליון משנאה לאהבה. לא קיבלנו תרגילים שכליים ורגשיים שיכוונו אותנו לקשר יפה ונכון זה לזה. לא שמענו את הדבר המשמעותי על תקשורת: שהקשר בינינו הוא הוא החשוב ביותר. בו נמצאים החיים עצמם, בינינו.
להבדיל מכל בעל חי אחר, אדם לא יכול לשרוד ללא קשר חברתי. הסיבה לכך נובעת ממצב קדום. בשורשינו כולנו יוצאי מערכת קשר אחת, נשמה יחידה שנקראת "אדם הראשון". כך עשה אותנו הטבע. בכל אחד מאיתנו ישנה נקודה פנימית רגשית, ניצוץ נשמה הקשור עם שאר הנקודות, ואדם פרטי לא יכול להיות ניזון אלא דרך המערכת האחת הזאת, בין אם הוא רוצה או לא, מגלה שזה כך או לא.
ניצוץ הנשמה שיש בכל אחד הוא חיסרון לקשר הדדי. קשר אגואיסטי, קשר אלטרואיסטי – זה לא משנה. העיקר שיהיה קשר, אחרת האדם לא מרגיש חי, לא מרגיש בן אדם. זה הטבע שקשר בינינו והבדיל, עשה בנו פלונטר בלתי פתיר, ועכשיו אנחנו לגמרי מסובכים. למה? כדי שנגיע לאגו מוגבר שלא נוכל שלא להבחין כמה רע הוא עושה לנו. כך נבין כמה חשוב להיות מחוברים ונדרוש להתקשר חזרה. לכן כל הסיבוב.
וישנה שיטה לצאת מהתסבוכת הזאת, חכמה של חיבור. כלל ראשון בה: להרגיל את עצמנו לראות את כל האנושות כמערכת אחת. כולם הם אני, אני העולם. זאת התבנית שאנחנו מלכתחילה יצוקים בה, וצריך להתאמץ לתאר אותה כדי להיות מסוגלים לחוש בה. נחשוב על זה יותר, וכך תתפתח בנו גישה לסוד החיים.
