מי אשם במשבר הקורונה?

הנתונים אודות התפשטות הקורונה ממשיכים להציג עלייה במספר הנדבקים, והחץ האדום מזנק מחוץ לגרף. רק ביום חמישי האחרון דיווח ארגון הבריאות העולמי כי בישראל אובחנו יותר חולי קורונה חדשים מאשר בספרד, איטליה וצרפת גם יחד. בנוסף מאות אלפי ישראלים מובטלים בבתים, עסקים גוועים, והזעם בקרב אחוז ניכר בציבור הישראלי מתלכד לכדור אש שמשגר אשמה כלפי ההנהגה: "הם שאחראים למשבר".
אני לא מאשים את ההנהגה, אלא רק אותנו, האזרחים. לכולנו קל להעביר ביקורת, אבל לקחת אחריות אף אחד לא רוצה. יותר מהיר יעיל ומפוכח יהיה אם נשנה את היחס שלנו לעולם, נביט בעיניים אחרות על המציאות שסביבנו.
אם אנחנו רוצים לארגן לעצמנו חיים יפים על רקע הקורונה שמשתוללת, זה בידינו בלבד. תחילה עלינו להכיר במה תלוי העתיד הטוב שלנו, ואז הגבולות יתבהרו לעינינו. בכוחנו לייצב הרגשה של חיבור בינינו, לעודד סולידריות ואחווה, להפיח מחדש את הערבות ההדדית. אלה הן אבני היסוד שלנו כעם וכאומה.
לו היינו מלוכדים בינינו בלב ונפש, שואפים במקצת להרגיש את המצוקה כמשותפת – גם הפתרון היה משותף ולא שבטי או מגזרי, פרטי או עסקי. ייתכן שהיינו אז מפעילים לחץ על ההנהגה ודורשים פתרון כזה או אחר. ייתכן והיינו מתארגנים בינינו על קרנות סיוע ומנגנונים של עזרה הדדית.
הממשלה לא יכולה לרפא את הקורונה, היא יכולה להגביל אותנו כך שהמחלה לא תתפרץ יתר על המידה. היא יכולה לאסור עבריינים ופורעי חוק ולהכניס אותם לבית הסוהר. אבל לכידות חברתית, מחשבה משותפת שאנחנו באותה סירה, זו הרגשה שאנחנו יוצרים. אנחנו.
יצירת תודעה של חיבור ממשי זו מציאות שאנחנו רוקמים כל פעם מחדש. בחיבור יש כוח אדיר – כוח עליון שמרומם אותנו מעל העיסוקים האגואיסטיים, כוח שמגביה לראות את המחר ומלמד איך להשיט את הסירה אל חוף מבטחים, כוח שמתגלה כדבק מאחה בין כל החלקים.
לכן עוד לפני שניגשים לשנות, נתחיל בלהשתנות. במקום מחאות נדרוש לאחות. נחפש דרכים להקים מערכה שלמה של חינוך, שתעלה למודעות את טבע האדם, את אופי החברה ותמזג בין השניים לחיבור הדדי. מהקשר ההדדי ינבע פתרון, בו טמונה הנחמה, ממנו תצמח הישועה.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא