קורונה, היום שאחרי: חברה עתידית שהיא כמו קיבוץ

גלגלי הקורונה ממשיכים לנוע ולרמוס כל שבדרכם. מאז אתמול נדבקו 349 איש בקורונה – המספר הגבוה ביותר בחודש וחצי האחרונים – שמצטרפים ל-4,372 החולים הפעילים. הרבה יותר נדבקים, הרבה יותר הקלות, ובציבור נשמעות תלונות שההנהגה דואגת למשק יותר מאשר לבריאות.

קודם כול, אפשר לנשום (עם מסכה, כמובן). הקורונה לא מגפה מסוכנת כמו שחשבנו קודם. מנגד, היא בכל זאת מחלה ועלינו להיזהר היטב ולהיות אחראים למעשינו, אחרת נחריף את מצבנו. על ההנהגה ועלינו כאחד להבין שיש כאן בעיה גדולה ועמוקה יותר. הקורונה פוגעת גם בגוף החברה שלנו. זו אינה בעיה זמנית שתחלוף כמו מחלה, אלא זו תופעה ארוכת טווח.

אנחנו נמצאים במערכת טבע עגולה ומקושרת הפועלת על פי תוכנית בת אלפי שנים. כל מטרתה היא לפתח את החברה האנושית להרגשה משותפת, לאחדות. לגרום לנו, החלק העצמאי שבטבע, להתברג למערכת ההרמונית. להביא את האנושות כולה להתמזגות מלאה; שכולנו כאחד נתחבר, ניצמד לב ללב ברובד פנימי, נחיה מפעימה משותפת אחת לאחרת; שנתעלה מעל האגו האנושי הקטן והצר אל חשיבה אלטרואיסטית, מתחשבת, כוללת. מעבר מ"אני" ל"אנחנו".

הטבע לא הולך לחסל אותנו, זו אינה מטרתו או יעדו הקרוב. אלא שמאז ימי הקורונה הטבע פועל במטרה לארגן אותנו מחדש כחברה עגולה ושווה. לכן מבלי להיכנס לפאניקה ובלי להרפות ידיים עלינו לעשות צעד מיוזמתנו כדי להשתלב עם הטבע בהתפתחות החברתית החדשה. לא לשמר בחוזקה את פעילות המשק בדרכי ההתנהלות שפעל בה. לא לדבוק בגישה האגואיסטית של יד רוחצת יד. לא לנהוג עוד בדרכים עקלקלות, בגישה התחמנית ובניצול הזולת, זה כבר לא יכול להימשך כך.

הביטו וראו לאילו שינויים חברתיים מהותיים מוליכה אותנו הקורונה. נרצה או לא, בחלקנו כבר מחלחלת ההרגשה העדינה של חברה אחת, לטוב ולרע. אני לא מתכוון לומר לאיש מה לעשות ואיך עליו לנהוג, אלא רק מתאר איך חכמת הקבלה משרטטת את המערכת האינטגרלית שהולכת ומתגלה. מעתה והלאה רק עסק, קטן כגדול, שיוגדר חיוני לקיום החברתי והמדיני שלנו, יכול וצריך לתפקד. רק בעסק כזה עלינו לתמוך, להחזיק, לממן. עסק שלא תורם לכולנו כחברה, שאינו מוגדר הכרחי כמו אוויר לנשימה – אין לו מקום. אולי יש לו, אבל אין מה לצפות שייתנו לו הלוואות וימחקו לו את החובות.

נרחיק לכת: עסק שנגדיר כחיוני למדינה – נלאים אותו. המדינה תקנה את העסק הפרטי הזה על כל הכרוך בו, ותהפוך אותו לעסק בבעלות לאומית. זו תהיה מעין שותפות הדדית בין העסקים שיישרדו לבין חיי החברה והמדינה. כך נתקדם בהדרגה למעין קיבוץ אחד גדול. אין ברירה. יש כאן הגבלות וחוקים חדשים שמנותקים לחלוטין מהתפיסה הקודמת שחיינו בה. שונים במהותם מהשקפת העולם האגואיסטית שאחזה ועוד אוחזת בנו. כך צעד אחר צעד אנחנו מתקרבים לאותה חברה עתידית שכתב עליה אביו של מורי, המקובל "בעל הסולם". בכתביו "הדור האחרון" הוא תיאר איך ישראל והאנושות כולה מנהלות בהדרגה משק מדיני סוציאליסטי. שוב, זה לא יקרה בבת אחת, לא בכוח ולא יגרוף הכול. יישארו חנויות, שווקים ומיני עסקים קטנים, אבל עסקים גדולים יצטרכו להתגלגל ולהתגלגל עד להלאמה של ממש.

זה לא אותו "סוציאליזם" של אז, במירכאות כפולות. לא חברה שמתנהלת בכפייה על ידי צבא. לא מדובר בקג"ב שזומם לשרוף, לא מדובר בפירוק החברה מן היסוד ולא בשליטה הפוכה על העם "בשם העם". לא ולא. כאן אין מי שקובע, אלא הכול לפי השוק, לפי הבחירה החופשית. העם קובע את רצונו, ואין קודקוד או קבוצת אנשים שתקבע את רצון העם. ולפי מה העם בכבודו וברצונו יקבע את גורלו לטובה? לפי תוכנית הטבע, בהתאם לגישה אלטרואיסטית, עגולה, מקושרת, מתחשבת, אוהדת, מחברת, שוויונית וכוללת. לא בכוח, אלא בטבעיות. לא בגישה מלאכותית, אלא בדרך הטבע.

וכאן עולה שאלה גדולה יותר, מה חיוני למדינה? התשובה היא פשוטה: לפי הצורך של בני האדם, לפי רצונה של החברה בכללותה. אחד יגיד שנחוץ לו ביטחון, שני יגיד חינוך, שלישי תרבות. הכול מתקבל ונכלל – פרט לעסקים שוליים ושליליים כמו לדוגמה נשק וסמים.

שוב, לא אני מכתיב זאת, כך הטבע מכתיב לנו. קחו את היהלומים כמשל. מי בימינו צריך תכשיטים בוהקים? מי מעוניין לקנות אותם? הקורונה שינתה סדרים ושלחה את זרועותיה הארוכות עד לבורסה. ובכלל, כל עניין היהלומים והזהב והתכשיטים – מי הפך אותם כל כך יקרים ונחשבים? אנחנו! בהסכמה החברתית ובמשקל הרב שנתנו לאבני החן עשויות הפחמן הפכנו בעצמנו את המחצב ליקר. ואנחנו מסוגלים ליותר. אנחנו יכולים להסכים על עוד ערכים, נעלים לא פחות. להסכים שחשובה לנו האחדות וההרגשה שכולנו משפחה אחת גדולה, להמשיך לפתח את הפשטות של החיים שהרגשנו בסגר לזמן מה. כן, זה תלוי רק בנו להמשיך לפתח את אותו קו חשיבה.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא