אני מאוד אוהב מוזיקה. כמה כוח יש בה. ברגע אחד היא מכניסה אותך פנימה אל תוך הרגשות העמוקים ביותר שלך, מוציאה אותך מהמרחב הצר שלך – מוזיקה זו שפת הנשמה.
במקומות רבים ברחבי העולם מציינים היום את חג המוזיקה – חגיגה של צלילים, שירים וניגונים בסגנונות שונים ומגוונים. ובאמת, מה היינו עושים בלעדיה? מנעד הרגש שלה בלתי מוגבל, אפשרויות שילובים אינסופיות, ודווקא בגלל שהיא מופשטת ולא חדה וברורה כמו חוויה ויזואלית, התחושה שהיא מעבירה עמוקה לאין שיעור.
מוזיקה זו חוויה שלא כוללת מילים או הסברים, והאמת שגם לא תווים או צלילים. זה הלב שמדבר ומביע את עצמו, והמנגינה חודרת ישר אל לב המאזין, בלי עיכובים, מחסומים או הסחות דעת. וכך, במקום בו נגמרות המילים – מתחילה המוזיקה.
מקובלים רבים, אותם אנשים שזכו להשיג ולהרגיש את המציאות הרוחנית, את המצב השלם של אהבה ונתינה, כתבו והלחינו מזמורים וניגונים שנשארו עימנו לנצח. אחד מהם היה הרב יהודה אשלג – בעל הסולם, אביו של מורי הרב"ש, שבהתפרצות חד-פעמית הלחין תוך חודש ימים כעשרים ניגונים למילותיהם של האר"י ודוד המלך.
למעט אותו חודש, בעל הסולם לא חיבר מוזיקה מימיו. הוא לא למד נגינה או הלחנה באופן מקצועי ואף לא היה מוזיקאי חובב, אבל הרצון העז שלו לבטא ולהעביר את שלל הרגשות שחווה מהגילוי שלו את מהות הבריאה, גרם לו לחבר צליל לצליל, למזג הרמוניות וליצור מוזיקה שכשמאזינים לה היא נוגעת בנו, כאילו ירדה מעולם עליון.
כל מקובל שכתב שירה או מוזיקה השתוקק בכתיבתו להעביר לנו את רחשי ליבו, לכלול אותנו בנשמתו, לאפשר לנו לטעום מאותם מצבים מיוחדים שעבר, מאותה חוויה גבוהה של העולם העליון. המקובלים שלחו לנו חבל מהמקום שבו הם נמצאים כך שנוכל להחזיק בו ולהימשך דרכו אל מקום חבוי ונסתר מאיתנו, מקום לא מוכר, ודרך המוזיקה לפרוץ אליו.
ומה לגבי המילים שחוברות למנגינה? הרבה מילים יפות נכתבו, אבל הניסוח המושלם נמצא בתהילים. מאה וחמישים הפיוטים שכתב דוד המלך כוללים את כל קשת הרגשות והמצבים הפנימיים ביותר שאדם יכול ועתיד לחוות בדרכו אל מטרת הבריאה. השתוקקות וגעגועים, שנאה ואהבה, התפעלות ושמחה, גילוי והסתרה, כמיהה והודיה. חסר משהו?
