החינוך של המחר

האם התפקיד והמהות של מורים ואנשי חינוך משתנים בעקבות הקורונה? כיצד השליחות שלהם יכולה לעלות כיתה, להשתדרג?

עידן הקורונה מראה לנו שאפשר ללמוד מרחוק, ליצור קשר וירטואלי בין התלמידים בכיתה, ובין התלמידים למורים. כמו כן אפשר ללמוד בכל מיני צורות, לא רק דרך צפייה במורה שמעביר פרונטלית את החומר, אלא גם בסרטונים, קטעי תיאטרון וכדומה. מעבר לכך, דברים שליליים שקיימים בכיתה פיזית כמו כוחנות ותחרותיות עשויים לפחות במידה מסוימת במרחב הווירטואלי, כי יש בו פחות אינטראקציות.

מצד הטבע, בגילאים צעירים האישיות של הילד מתפתחת ודורשת ממנו להיות עצמאי ומיוחד, וכמובן לשמור שלא יפגעו בו. בכיתה נוצרים כל מיני יחסים בין החזקים, היפים, החכמים, המוכשרים, ואלה שפחות. ילדים נאלצים לסגל לעצמם התנהגויות שיגרמו להם להיראות קצת יותר טוב בעיני האחרים, שלא יתייחסו אליהם בזלזול כאל חלשים, פחדנים וכן הלאה. במובן מסוים הכיתה היא סוג של ג'ונגל, ולכן לא מעט ילדים לא אוהבים את בית הספר.

החינוך של המחר צריך להתחיל מהסבר שהעולם שלנו נעשה אינטגרלי, עולם שכל חלקיו קשורים זה לזה כמו אברים בגוף אחד, ומשום כך בזמנינו גם החברה האנושית חייבת להיבנות בצורה כזו. עידן הקורונה הראה מעל לכל ספק שכולם משפיעים על כולם, ואם רצוננו לשמור על בריאותנו עלינו ללמוד איך אמור לתפקד מנגנון אחד. זה נכון לעולם, למדינה, למשפחה, וגם לבית הספר.

ילדים צריכים ללמוד מהי חברה שיש בה קשרים אינטגרליים בין פרטים, ולבנות חברה כזו לעצמם בכיתה. לשם כך כדאי להראות להם סרטים עם צורות התנהגות שונות, ואחר כך לערוך דיונים חברתיים לניתוח מה שראו. החינוך צריך להיות הרבה יותר בדיונים, שיבררו יחד, יבדקו על עצמם וילמדו לבנות לעצמם חברה טובה.

הטבע יצר אותנו שונים, ואנחנו צריכים ללמוד להתייחס לכולם בשוויון יחסי. מה זה אומר? כמו שבמשפחה יש לקטנים זכויות שאין לגדולים, כך גם אצלנו בכיתה עלינו לפתח רגישות לכל אחד ואחד.

אחד האמצעים לעשות זאת הוא לערוך רשימה של המאפיינים וההבדלים שיש בינינו, ולראות איך ביחס אליהם אנחנו יכולים לתת לכולם הזדמנות שווה. למשל, אם ילד אחד מגמגם קצת, צריך לתת לו יותר זמן לבטא את עצמו. אם מישהו קולט לאט, החברים ישתדלו להסביר לו כמה פעמים את החומר. אם יש כאלה שלא מעניין אותם מה שלומדים, אנחנו צריכים לחשוב יחד על דרכים יצירתיות לעניין גם אותם.

דיונים כאלה יפתחו בין התלמידים קשר ורגישות, ויביאו את הכיתה למצב שכולם נהנים מהלימוד המשותף. והאמת היא שלא המקצוע הנלמד הוא הדבר החשוב, אלא העובדה שעל ידי התקשרויות הדדיות הם בונים את עצמם כחברה.

חשוב שאף תלמיד לא ירגיש דחוי, שמזלזלים בו או שמדכאים אותו. שלא ירגיש שיש בו איזה פגם. אולי אני לא חכם כמוך או זריז כמו מישהו אחר, אבל אנחנו רוצים לבנות חברה מיוחדת שבה כולם מרגישים שווים. כמו אימא שמתייחסת בשווה לכל ילדיה ומסייעת לכל אחד במה שהוא צריך חיזוק והשלמה, כך גם אנחנו רוצים לפחות במקצת לעשות בכיתה.

בהדרגה, כל תלמיד יהפוך להיות מעין פסיכולוג, אדם שיודע לתמוך, להתחבר ולהתקרב לכל אדם. אם נפתח בתלמידים יכולת כזו בבית הספר, אחר כך משך כל החיים הם ידעו כיצד לבנות לעצמם סביבה שתהיה טובה אליהם והם טובים אליה.

טיפ מעשי: כדי לבנות בתלמידים הרגשה קבוצתית תנו להם לשחק יחד, לדוגמא בכדורגל. אבל, תשנו את הגדרת המשחק. המטרה של כל קבוצה היא שכל פרט בתוכה יחשוב איך הוא מפרגן לחבריו, כלומר גורם להם ליהנות מעצם העובדה שהם משחקים יחד. לא חשוב אם הוא שחקן טוב או לא, העיקר שהוא רוצה לגרום לכל הקבוצה ליהנות מהמשחק. ההנאה החדשה שעליהם לנסות להרגיש היא מתחושת החיבור שתיווצר ביניהם, כמו שהורים נהנים לשחק עם הילדים. אין הנאה גדולה מזו בחיים.

אם כן, מטרת-העל של איש חינוך ביחס לתלמידיו היא ליצור מהם חברה אינטגרלית, יפה, שבה יכולות להיוולד התחשבות ואהבה. אם תלמידים לא פיתחו יכולת התקשרות ברמה כזו לזולת, הם עדיין לא כשירים לצאת לעולם המקושר של המאה ה-21.

> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו – חיים חדשים 1125, החינוך של המחר