החזרה לשגרה מעוררת תהיות רבות: על סמך מה אנחנו יכולים לקבוע בביטחון אם לפתוח עסקים מחדש או לא? איך נשקול מי חיוני יותר, בעל דוכן פלאפל קטן או מנהל רשת מרכולים גדול, אופה או קונדיטור, רופאה או תזונאית? לפי מה נמדוד מה יותר חשוב לחיים, סמרטוטי רצפה או הלבשה עילית, ואיך נדע מי נפגע יותר ומי פוגע פחות?
כדי להפעיל עזרה ראשונה של שוויון הזדמנויות, הייתי מציע שכל עסק יחתוך מעצמו את החלק שלא הכרחי בפס הייצור שלו. ברור שאף אחד לא חייב מאה סוגים של לחם, מאתיים סוגי עוגות, שלוש מאות סוגי אלכוהול ואינסוף מדפי מעדנים. פעולה כזאת כבר תקל עלינו, תוריד עומס מהטבע ותאפשר לו להתחיל לנשום, ובזה גם תקרב אותנו לאיזון איתו, להקטנת הפגיעה שלנו בו.
בשלב הבא עלינו לגשת לדיון ובירור ציבורי. אי אפשר לפתור את שאלת ההקלות והיציאה המחודשת לחיי מסחר ופרנסה בלי לקיים על כך דיון שיכלול את כל חלקי החברה. יש לנו עכשיו זמן איכותי לזה, רובנו בבתים, וכדאי שנתחיל לברר מה הכרחי לקיומנו. ענף מתעשיית המזון הכרחי לנו? נחזיר אותו לפעילות. שינוע המזון מחויב? נחזיר תחבורה שמיועדת לכך.
כל אזרח שיש לו אבחנות בעניין ויכול לתת דגשים מנקודת מבטו צריך להשמיע את קולו בשיח. להעיר בצורה רצינית האם ראוי לחזור ולפתוח עסק כזה או לא; האם הוא יזהם, יקלקל, יפגע באקולוגיה או יבריא אותה, ישמור על בריאות האנשים או יפעל לרעתם? ככל שיהיו יותר נתונים ודעות שנוכל להצליב – כך נוכל לעבד ולהגיע לפעולה מדויקת, להסכמה רחבה ולהחלטה נבונה. העיקר לקבל החלטות שמתחשבות במערכת כולה.
מעצם הדיון והשיח, מכוח הניסיון למצוא פתרון משותף, תתעלה החברה למקום מאוזן, שיתופי ורוחני יותר. כל אחד מהאזרחים צריך להשתתף בדיונים מסוג זה. גם ילדים ונוער. כך נחנך דור חדש של אנשים שמבינים איפה הם חיים, שמתייחסים נכון לסביבה. וזה העיקר: שינוי הגישה האנושית, להתחשבות, למודעות ולדאגה לכל הגורמים; לשמירת חוקי ההדדיות של הטבע.
בסך הכול איני מציע להימנע משום דבר מראש, אלא לשקול לפני שמחליטים: למי הדבר מועיל? האם הוא מועיל לגורם אחד בעוד שאר הגורמים סובלים? אז התשובה היא לא, זה אסור. או האם הוא מקדם חיבור בין אנשים? אם כן, אז כדאי מאוד.
קחו לדוגמה טיסות לחו"ל ותשאלו, מה יוצא לנו מכך שמעלים מאות אלפי מטוסים לשמיים? האם זה עוזר לעולם? תורם לו? מה הרווח מכך ולמי? אם הטיסה היא כדי לנקר עיניים מתוך ריקנות וחוסר סיפוק, אם זו ריצה מפינה לפינה במקום לעצור רגע לחשוב ולמצוא עיסוק טוב וממלא שלא מזהם – זה רע ופסול. תסתכלו על זוגות בנופש בחו"ל, הם אפילו לא מסתכלים אחד על השני, ואם לא בשביל להיות יותר יחד בשביל מה לנסוע, בשביל מה לעשות משהו בכלל? אותו הדבר לגבי תרבות, בתי קפה, מסעדות.
הכול צריך להישקל כך: אם בעיסוקיו האדם לא הורס את הטבע ואם הם מועילים לו להתקשר בצורה יפה לאחרים, זה טוב, ולהיפך. כדי להבחין בבהירות בהבדלים בין מזיק למפיק תועלת, אנחנו צריכים להכיר את התוכנה הכללית שנמצאת בטבע, לעמוד על תכונותיה, ומתוך כך להתחיל לפתח חושים כדי להרגיש מבפנים אם הפעולות שלנו נכונות בהתאמה אליה או לא, אם הן תורמות לה או פוגעות. כי אם פעולות או מחשבות לא תורמות לרוח החיבור שהטבע עומל להכניס במציאות, הן רעות לנו ורעות לעולם.
