קחו כל חיה, הניחו לפניה קערה עם אוכל, והיא תדע מיד אם זה טוב או רע לה. לא טוב, היא לא תיגע. באחריות. הגישו קערת מזון לפני האדם, גם אם ידע שהוא עלול לחטוף כאב בטן מהצבעים המגרים ומהריחות המשכרים – הוא יאכל עוד ועוד.
מדהים איך הטבע יצר אותנו בעלי שכל ורגש מפותחים, ועם זאת הטביע בנו יצר שלא מאפשר לנו לעשות חשבון נכון, להפעיל שכל ישר, פשוט. אצל בעלי החיים שולט חוש טבעי בלבד, אינסטינקט. רק הוא קובע את מושגי הטוב והרע שלהם, בלי שום גורם אחר שמאלץ אותם להתנהג בסתירה; אין במין החי שנאה או אהבה, נעים לא נעים.
כך גם בדומם ובצומח. מערכת הטבע על כל מרכיביה בנויה מכוחות מנוגדים שמאזנים זה את זה תדיר. חום וקור, חושך ואור, קבלה ונתינה. כל דרגות הטבע גם קשורות זו לזו בצורה הדוקה, כמקשה אחת. זאב וארנבת לדוגמה מרגישים שהם שייכים למערכת אחת ואין להם שאלה על כך; הם פועלים לפי נוסחה אחת, כלל משותף אחד שמנחה את כלל פעולותיהם.
לא כך אצל האדם. הרצונות שבו לגמרי לא מאוזנים. חוסר איזון מוחלט. תכונת הקבלה ותכונת הנתינה אינם נמצאים בו בשווה. תכונת הקבלה קרובה ומוכרת לאדם, ואילו תכונת הנתינה היא רגש רדום ועוד לא מזוהה. כדי לתת, להשפיע, על האדם להרגיש את הזולת, לקלוט מישהו מחוץ לו. אבל הוא מרוכז בעצמו בלבד. האגו, תכונת הקבלה המוקצנת שטבועה בו, חוסמת את דרכו. מכאן מקור הבעיות, האישיות והחברתיות, העיסוק העצמי הבלתי פוסק והאנוכי שלנו.
כשהטבע הטביע בנו את הרגשת עצמנו בלבד, הוא קרע מאיתנו את הדאגה, את הרגשת האחדות עם מה שמחוץ לנו, ולכן האדם אינו יכול להגיע לאיזון בעזרת התכונות הטבעיות שיש בו כמו כל חי. זו הסיבה שככל שהאדם מפותח יותר, כך הוא אגוצנטרי יותר. רק צד אחד מתפתח בו, רק תכונת הקבלה.
זו לא קבלה כמו בחי, שחוטף לעצמו איזה נתח ולא מתחלק. אלא זו קבלה של רצון גדול ללא שיעור. כזה שרוצה שכולם יהיו כפופים לו, יעבדו אותו, יתרפסו בפניו. הרצון האנושי תובע שליטה מוחלטת על כל העולם. אם מישהו חושב שהוא שונה, הוא עדיין לא עשה היכרות עם עצמו.
יוצא שככל שהאנושות מפותחת יותר, כך היא נוהה יותר אחרי רכוש, שליטה וכבוד, מונעת על ידי קנאה ותחרות, וההשתתפותה במערכת הטבע נעשית פגומה והרסנית יותר, עד שהיא מאבדת את ההרגשה שהיא חלק אינטגרלי ממערכת הטבע, ומדמה לחשוב שהדומם הצומח והחי נמצאים בסביבה בשביל לספק את גחמותיה. בזה האנושות טועה, ומביאה על עצמה ועל כל מדרגות הטבע צרות צרורות.
לא סתם בנוי האדם בצורה כזאת. הטבע דורש ממנו להגיע למדרגה גבוהה מאוד, לפסגה רוחנית, להרגשת תלות הדדית מוחלטת ברובד העמוק של הטבע. כדי להגיע להשגה כזו עלינו להכיר תחילה שהאדם לא נמצא מעל הדומם הצומח והחי. הוא לא יכול לקיים בצורה אינסטינקטיבית מבנה חברתי בריא ומאוזן כמו להקות זאבים או עדרי איילים למשל. אלא עליו ללמוד שני עיקרים.
הראשון הוא לימוד טבע האדם והיוצרות שפועלים בו, והשני הוא לימוד החוק הכללי של הטבע, מתוך התחקות אחר הדומם, הצומח והחי. אחרי הידע וההשכלה, יבואו החינוך וההכשרה בשטח: להטמיע את אותו חוק, מתוך בחירה ומודעות, בחברה האנושית. לכייל ולאזן את הטבע האנושי, את האגו, כך שיותאם למערכת האינטגרלית של הטבע, עד להתאמה מושלמת. זו המטרה שניצבת לפנינו כעת.
