השגרה אולי שוחקת, אבל לא הורגת. בטח לא את נגיף הקורונה. לכן ארבעת השלבים ההדרגתיים שבהם יחזור המשק הישראלי לשגרה המוכרת הם טעם לפגם.
כשאני מחבר נתון לנתון, מצליב עובדות, משוחח עם אישים ברחבי העולם וקושר בין פרט אחד לאחר, אז אסטרטגיית היציאה מהמשבר נחשבת בעיניי כגישה מסוכנת. עיוורת למדי למעמד שאנחנו נמצאים בו. על אחת כמה וכמה כשאני נשען על מקורות חכמת הקבלה האותנטיים ועל "כתבי הדור האחרון" של "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, שחקר ותיאר בתמציתיות את מבנה החברה העתידית על בסיס חוקי הטבע.
עם כל הכבוד למומחיות, לחוש ההתמצאות ולניסיון העשיר שהחברה האנושית והעומדים בראשה צברו, לבריאה יש תוכנית דקדקנית עד לתכלית הנצחית. התוכנית המשובחת הזאת, המנוהלת ביד רמה, מקדמת אותנו לחיבור אנושי, והחיבור האנושי מוביל להתמזגות מלאה ולאיזון בריא עם יתר חלקי הטבע. השיא? התאמה למחשבת הבריאה, לשכל העליון שהגה את התוכנית, לרצון הרצונות ממנו השתלשלה תוכנית הבריאה עד לענפיה הסבוכים בעולמנו.
נשמע גבוה, מורכב ומעורפל, אבל המקובלים מרגישים את הספרה של הטבע הגלובלי, המקושר על כל פרטיו ורבדיו. הם רואים את התמונה השלמה בבהירות רבה ומשרטטים אותה עבורנו. כל כך פשוט הם שרטטו, עד שלא נותר לנו אלא להביט במתווה שלהם ולהרכיב בינינו חברה לדוגמה. ועוד זרז קטן: מוטב ליישם זאת במהרה, כל עוד נגיף פצפון מאיים עלינו. בשלב הבא, חלילה וחס, עלולים להתפתח מוטציות חדשות של אותו נגיף, ומי יודע מה יוליד יום.
רבות כבר רעננו את זיכרוננו במגפות העבר – מהמוות השחור, דרך השפעת הספרדית ועד האיידס – אבל כלום לא דומה למגפת הקורונה, כך שאי-אפשר לשאוב מן ההיסטוריה דוגמאות להתמודדות ולהתנהלות. המין האנושי ניצב בפני מעמד אדיר, עצום בהיקפו, הכולל את רוב מדינות העולם. שלא כמו בימים ההם, שמגפה אחת פשתה באזור אחד או פגעה באוכלוסייה מסוימת, הפעם כולנו בלי יוצא מן הכלל סגורים בבתים. הפעם נדרש מכולנו שינוי פנימי ומהותי ביחס לחיים.
אני מבין את הקושי להיות סגורים בין ארבעה קירות, בפרט אנשים מוחצנים מטבעם. אבל אפילו אני, שמורגל לשבת לבד בחדרי, נוקט משנה זהירות ואיני נוהג בפזיזות. זו לא שאלה של נוח או לא נוח, זו שאלה של חיים ומוות לחברה כולה. אך אל חשש, לא לנצח נישאר ספונים בבתים ונציץ מן המרפסות, זה ברור, הטבע יאפשר לנו לחזור בהדרגה רק כשנוכל להתחייב לשמור על האיזון. לכן חייבים לוודא שתהליך היציאה בחזרה לשגרה מביא בחשבון את הטבע על כל האינטגרליות שבו.
מקובלים הם לא יפי נפש, אל תטעו בדבריי. לא על שמירה פשוטה של אוויר צח ושמיים כחולים הם משדלים את האנשים לשמוע, אלא על רעיון נשגב יותר. לא מדובר על הפסקה מוחלטת של שימוש בטבע, אלא בהקטנת הצריכה, בשימוש הוגן ולא מופרז, בניצול משאבי הטבע במינון שלא יגונה ולא ישובח. זה העיקרון המרכזי בתוכנית הטבע, והוא נובע כתוצאה מקשרים נכונים בין בני אדם. הוא מושתת על חינוך להתחשבות ולדאגה, במודעות לסולידריות ולערבות הדדית.
יחס יפה בינינו ירכך את ליבנו, יחנך אותנו לנהוג בטוב איש לרעהו, וירגיל אותנו להבין איך עלינו להתייחס לטבע. מכוח החיבור בינינו נקבל שכל ורגש חדשים, מעיינות של עדינות ואהבה לכל צורות הטבע. זה הסדר הנכון. אי אפשר להגיע לקומה ב' של בניין המציאות בלי לעבור דרך קומה א'. אם לא נתחבר בינינו, נמשיך להילחם זה בזה, להתחרות, לרמות איש את אחיו, ולעולם לא נוכל להתקיים באיזון עם הטבע.
וזה לא ביג דיל. תראו איך חיו אבות אבותינו לפני כמה מאות שנים. הם עבדו קשה כמונו? אולי שעות ספורות ביום. הם קיבלו מהטבע מה שצריך בלי להסתובב עם אקדחים ורובים, ואת שארית זמנם הקדישו לפעילויות חברתיות, יושבים ומדברים, לומדים ומתפלפלים, צוחקים וחווים.
בטבע הכול מוכן. אם נעבוד בצורה חיונית – כחמש-עשרה אחוז מהזמן נקדיש לקיום ההכרחי כמו: מזון, קורת גג ורפואה – יהיה פנאי לבנות יחסים חדשים. להדק את הקשרים בינינו, לצלול בהם עד לעומק היצירה הרוחנית, ולהרקיע עד לגילוי תוכנית הבריאה כולה. אם נחזור לשגרה מאין ברירה, הטבע לא יתנגד. להיפך, נרגיש ברכה. לכן, תהיה אסטרטגיית יציאה כזאת או אחרת, אבל מעל הכול בואו לא נוותר על נקודה אחת: לחשוב יחד איך להבריא את העולם.
מכאן טענותיי כלפי גסות האמירה ש"מחר חוזרים לשגרה". ללא חינוך מקדים של ערכים להתחשבות בזולת ובטבע החזרה תהיה נזק גדול. הדרישות מאיתנו הן כבר לא אותן דרישות. אנחנו כחברה מתנהגים כמו ילד שגדל וממשיך להתנהג כמו תינוק, כילדים שהזקינו, אבל אנחנו כבר לא מי שהיינו לפני הקורונה, ממש לא. נכנסנו למרחב של הנהגה חדשה, והטבע לא ייוותר לנו אם שוב נשבור את התנאים שהוא מציב לפנינו. לכן או שנתחבר או שנתפורר.
