הפרזנו, הגזמנו, הגיע הזמן להירגע. ביטויים אופנתיים בעידן הקורונה, אבל בעצם לא מובן על מה המהומה. אם עבדתי קשה, לצורך המחשה, ואני יכול להרשות לעצמי בילויים, מסעדות, טיולים בחו"ל עם כל המשפחה, אז מהי בדיוק הבעיה? הרי לא גנבתי מאף אחד, לא עשיתי כל רע. מישהו לא היה רוצה וילה עם בריכה?
כדי לקבל דיאגנוזה נכונה נבחן תחילה את התמונה הבאה, כמשל. לאבא עשיר שהקים אימפריה גדולה יש בן יחיד שאוהב מאוד לבלות. עסקיו של אביו אינם מעניינים אותו כהוא זה. האב רואה איך מפעל חייו עומד לרדת לטמיון ומחפש דרכים יצירתיות לפתח את בנו, שיתחיל קצת ללמוד, ישתתף בניהול ובקבלת החלטות. אבל הילד לא רוצה לגדול, תנו לו רק מסיבות.
מבחינה מסוימת האנושות דומה לאותו ילד. חכמת הקבלה מלמדת שלטבע יש כלפינו תוכניות גדולות אבל אנחנו עסוקים בזוטות. עובדים, מצליחים, נהנים מהחיים כמה שיכולים, אבל בכלל לא מודעים לכך שאנחנו אמורים להתפתח לרמות הרבה יותר גבוהות. אם כן, הבעיה היא לא בעוד ערב במסעדה או עוד נסיעה לחו"ל, אלא בחוסר המימוש של פוטנציאל ההתפתחות שהטבע נתן לנו.
דגש חשוב: כסף היא לא מילת גנאי, להפך אדם שמסוגל לפרנס את משפחתו ראוי לשבח. הבעיה מתחילה כשהריצה אחרי הכסף, ורק אחריו, הופכת להיות סוג של אלוהים. האנושות משתחווה לכסף, סוגדת לו, עושה פסלים בדמותו. מניות, השקעות, בועות, ספקולציות. כמה שיותר לצבור, ושכולם ידעו שהשארתי אותם מאחור.
וכך, כשכל האנרגיה מרוכזת ברדיפה אחר עושר וכבוד, אנחנו מנוגדים לתוכנית ההתפתחות שבטבע.
הטבע, המערכת הגדולה שבתוכה אנחנו מתקיימים, רוצה לעשות מאיתנו אלוהים, ולא מהכסף. שנתחיל לפתח בנו תכונות אלוהיות, שנרגיש שהעולם כולו שלנו ונלמד לנהל אותו לכיוון הטוב. שכל באי עולם יהיו עבורנו כאזרחים בממלכתנו, ואנחנו נקדם אותם למצב הכי משובח.
במעמד הנעלה שאותו אנו אמורים לרכוש האדם הופך ליצור בלתי מוגבל, בשונה מכל רכישה אחרת שההנאה ממנה מוגבלת. כדי להבין במה מדובר בואו רגע נחשוב: למה כשאנחנו קונים משהו זה עושה לנו טוב? בגד, טלפון, רכב, בית, לא משנה מה, למה לקנות עושה לנו טוב? כי הרצון ליהנות שלנו מתמלא סיפוק. אבל תוך זמן לא ארוך תחושת ההנאה מתפוגגת, כי הרצון מתחלף מהר מאוד, כמו מונה במונית.
בלי הרגשת סיפוק אנחנו מרגישים ריקנות, ולכן צריך לקנות עוד משהו, ועוד ועוד. עובדים קונים נהנים. עובדים קונים נהנים. וככה כל החיים. בלי סוף. ואי אפשר לעצור, כי הרצון ליהנות כל הזמן גדל, ומה שאתמול עשה טוב, היום כבר משעמם. מה שאתמול הספיק, היום כבר לא סוחב. לדוגמה, אם בדורות קודמים נופש שנתי של שבוע היה די והותר, בימינו אין על מה לדבר. קצב השינויים כל הזמן מתגבר, וכדי לטעום הנאה דרושים לנו סיפוקים בעוצמה גדולה יותר ויותר.
כשבוחנים את התהליך לעומק עולה המחשבה שאולי משהו כאן לא עובד נכון. רמז לכיוון התפתחות אחר נותן לנו הטבע, במערכת היחסים שיש לנו עם הילדים. מכיוון שאנו אוהבים את ילדינו, כל דבר שאנחנו מסוגלים להעניק להם ממלא אותנו בסיפוק גדול מאוד. אנחנו נותנים ונהנים.
אם פתאום היינו מרגישים שאנשים אחרים קרובים אלינו, ויש לנו אהבה אליהם וגם מה לתת, איך אז היינו מרגישים? אם היינו מוקפים לא במתחרים שרק חושבים איך לדרוך על ראשינו בדרכם לפסגה, אלא באחים תומכים, אוהבים ומעודדים, איך אז היו חיינו נראים?
עידן הקורונה בא לקדם אותנו למצב הזה. מה הקשר? פתאום כל בני האדם, בכל העולם, מרגישים באותה סירה. צריכים להיזהר שלא להדביק זה את זה, להזיק זה לזה. זוהי דרכו של הטבע לפתח בנו הרגשה שכולנו חלקים במערכת אחת. אם מכאן נתקדם וננסה לפתח יחס חדש לכולם, רצון להשפיע כל טוב לכולם, נגלה שאף אחד לא זר. שכולם קרובים לנו מאוד. שאם נאסוף אותם לתוך לבנו, נרכוש הרגשה שאנחנו פרוסים בכל הטבע ובכל העולם. שהכול קיים רק בשבילנו.
בספר הזוהר כתוב שאין הנאה גדולה יותר מאשר לגלות שכל באי עולם הם חלקי הנשמה שלך, ובקשרים ביניכם שורה כוח עליון שטבעו אהבה ונתינה. גדול המקובלים במאה העשרים, הרב יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם" על שם פירושו לספר הזוהר, אמר על כך: "בביאת האדם אל אהבת זולתו… עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב" (מאמר "מהות הדת ומטרתה"), וכן: "עם הרצון להשפיע, בזמן שהאדם זוכה לזה, אז הוא מוכשר לקבל שפע עליון" (מאמרי "שמעתי", טז).
בקרוב אצלנו.
נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו – חיים חדשים 1219
