מחיאות כפיים לצוותים הרפואיים במרפסות, סיפורי גבורה על אנשי צוות שמוסרים את נפשם לחברה, תמונות מרגשות של אנשים טובים באמצע הדרך שסייעו לקשיש בקבוצת סיכון. רשומות על רשומות על גיבורי הקורונה שבחרו לוותר על ליל סדר מצומצם כדי לפקח על סדר חברתי גדול יותר, או פשוט לשמח חיילים בודדים.
עם ישראל, שבט האחים והאחיות, מגלה ערבות הדדית בשעתו היפה והקשה. אבל אליה וקוץ בה – בתוך קלחת הסולידריות החברתית מרים גם הישראלי המכוער את ראשו. פתאום שומעים על השכנים ששולחים את בני המשפחה לקנות בתורות תבנית ביצים, כי המרכול מאפשר תבנית אחת למשפחה. מלחששים על העובדים ההם שיצאו לחופשה ללא תשלום, כי המעסיק רוצה לנצל את העיתוי, לעשות "ניקיון פסח" ולחסוך פה ושם, והעובד, ערב החג, יושב טרוד בעתיד גורלו המר.
הסיפורים עוברים מפה לאוזן, כמו על בעל הבית שכבר התריע מראש לסטודנטים ששוכרים אצלו דירה קטנה ורעועה, שקורונה לא קורונה, הוא לא יוותר על גרוש, והוא דורש תשלום בזמן. אבל אין מה להתפלא, לצקצק בלשון, להתרגש. זה טבע האדם, אגואיסט מלידה. יצר לב האדם רע מנעוריו. האנוכיות חוגגת מימים ימימה, על אחת כמה וכמה זו הישראלית.
לא שיש היתר לעשוק ולנצל את הזולת. ממש לא. אותו חלק מכוער מאיתנו ילמד על בשרו את טבעו הגרוע. אם לא עכשיו, אז כשיגיע לקופה ויוגש לו החשבון הסופי. הטבע כ"בעל המכולת" הגלובלית פועל במגמה של נתינה, אחדות ואהבת הבריות, הטוב בעולמו שופע דווקא מקשר חיובי והדדי. לכן מרגע שאדם פועל בהופכיות גסה לחוקיו, למרות שהוא עוד לא מודע לכך, גורם לעצמו נזק , במישרין או בעקיפין. מפני שאי ידיעת החוק הכללי של הטבע אינה פותרת מעונש. ואין עונש בטבע במובן שהאנושות העניקה לו. יש תיקון ושיפור. תמורה ושכלול. יש חינוך.
החינוך הטבעי הוא כמו שמובא במקורות: "איש את רעהו יעזורו", ביצירת השפעה של סביבה טובה שנותנת. דוגמה אישית והתמדה ביחס בריא ונכון. הגברת מודעות ליופי באחדות. פרסום תכוף של הסיפורים על גיבורי השעה. אחרת אין יכולת לאדם להתעלות מעל האגו הדבוק בו. ככל שנגביר את הפער בין הרצוי למצוי, ככל שנקרין יחס חיובי ולבבי בינינו, רוח החיבור והאחווה תנשוב לכל עבר, והישראלי המכוער יחוש ייסורי מצפון. בלי מילים או גידופים, הוא ירגיש עד כמה התנהגותו הפוכה ומשונה, ייתכן ותצרוב אותו הבושה, אך לבסוף הוא יתיישר וישתנה. מישראלי מכוער יהפוך לישראלי יפהפה.
