כבר חודש ימים אנחנו יושבים בהסגר, מחכים שהקורונה תעבור ונחזור לשגרה. אבל מה אם מחר ינחו אותנו לצאת "צאו! מתה הקורונה, נגמר"? מה אתם חושבים, האם מיד נחזור למלא מטוסים, להצטופף בבתי קפה, להידחס בטירופי הקניות האלה כמו הבלאק פריידיי? האם כך אתם מתארים לעצמכם את החזרה לשגרה? ודאי שלא. גם אם מחר הייתה פוסקת המגפה, והיא לא, היה לוקח זמן רב לחזור לסדר הקודם, מכל שכן אחרי שפיתחנו הרגלים חדשים במשך כחצי שנה של שהייה בבית. הכול יהיה אחרת. אבל אין מה לדאוג, אנחנו בסך הכול בני אדם, יצורים סתגלניים שמתרגלים לכל דבר.
אומנם אנחנו עדיין חושבים אוטומטית בראש הישן, לפי המוסכמות שאיתן בנינו את הבועה האגואיסטית שלא מזמן התפוצצה. עדיין המומים, לא מבינים מה בדיוק קרה פה, אבל יחד עם הטבע שדוחף את היקום (ואותנו בתוכו) להתפתח הלאה, הכול ישתנה. בקרוב תגיע תפיסת עולם חדשה, ונהיה אנשים חדשים, עם מערכות יחסים שונות ומשודרגות בינינו, במשפחה, בעבודה, בחברה. זו תהיה חברה אחרת. השינוי יהיה כמו נסיעה ברכבת. עלינו בתחנה אחת בשם "קוביד 19" ונצא בתחנה אחרת שבה האנושות בעולם מסופקת מהחיים, כבר לא רצה אחרי תוספות מיותרות. עולם שבו האדם לא שואב את ההנאה מבזבוז, אלא מהידיעה בשביל מה הוא קיים ומתייגע.
תארו לעצמכם, אלו שרצו עד היום לכל מקום לתפוס, לרכוש, לכבוש, ואחר כך רצו מהר יותר להתגאות בזה. תארו אותם רגועים יותר, מודעים לצורך ההכרחי כדי להיות מאושרים באמת. כבר לא רובצים עשר שעות בעבודה, פלוס שעתיים לכל כיוון בפקקים, כבר לא מסתכלים על הדשא הירוק של השכנים ומרגישים מחויבים להשיג כפול. לא כי הרצון ירד וידעך, נהפוך הוא, הרצון עוד יתפתח ויגבר, אלא שההבנה והכרה את מהות החיים תעלה, ותמלא אותו במשמעות.
היופי כאן הוא הרגשת היחד. האנושות עוברת ותעבור את התהליך הזה יחד, ומתוך כך עוצמת הבנת המצבים תהיה מוגברת ומועצמת. אדם מן היישוב ירגיש שהוא לא צריך את מה שצרך קודם. לא צריך. "מה יוצא לי מכל העודפים האלו?" הוא יחשוב לעצמו. הוא אפילו יתבייש להראות ולנפנף במותרות. התפיסה תתהפך כך שאם יחמוד לעצמו, מיד יצביעו עליו ויאמרו: "בגלל העודפים שלו יש זקנים שמתים מחוסר מכונות הנשמה".
נשמע כמו קיבוץ של פעם, כולם מסתפקים במועט וחולקים ברכוש. אבל לא בדיוק. אומנם מדובר בצמיחתה של חברה עתידית הרבה יותר צנועה, חברה שבה כל אחד מקבל את צרכיו היחסיים בשווה לאחר, אבל מתוך הסכמה חברתית פנימית. הנוסחה של היחס בין החברה לטבע היא פשוטה: אנחנו נוכל לקבל רק בתנאי שנהיה מותאמים לחוקי הטבע העליון, כי כך אנחנו מרגישים בינינו את זרימת כוחות הטבע ממלאת אותנו בשמחה.
אדם שמקבל את צרכיו הבסיסיים בחברה כזאת, הדומה לתור הזהב של הקיבוצים, מוריד מעצמו לחץ גדול. הוא לא יהיה מפוחד וחרד לעתידו. הוא ירגיש חופשי כמו ילד ללא דאגות, והרגשת חירות כזו שווה הרבה יותר מכל התענוגות שהיינו רגילים אליהם עד כה. למה אנחנו צריכים להיכנס חזרה לתוך זירת האגו התחרותי ולהתקוטט זה עם זה כל הזמן? למה לא לחיות כך? משם נוכל להמשיך, וללמוד בשקט על העולם, על המבנה העגול של המציאות.
את הגישה הזאת לחיי החברה האנושית מלמד המקובל הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", והוא כותב לדוגמה ב"כתבי הדור האחרון": "הן יחיד והן אומה לא יעבדו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם. ואם כל אומות העולם יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמם".
אומנם המגמה הזו עשויה להישמע סוציאליסטית או קומוניסטית, אבל לא. שום משטר מאלו המוכרים לנו. אלא בעל הסולם, כמו שאר המקובלים, מדבר מצד ההנהגה העליונה, חוק הטבע הכולל וחוקיו המוחלטים המשתלשלים ממנו ופועלים בעולם. המקובלים אינם מזדהים עם שום שיטה כלכלית או הגות פילוסופית, והם גם לא באים לשבור שום שיטה, את זה הטבע עושה בעצמו, עיינו ערך קורונה. אלא המקובלים מזדהים עם הטבע, עם הכוח העליון, ודואגים להסביר מה נדרש מצידנו כחברה אנושית, באיזו חוקיות עלינו לפעול בחברה, כדי שניפול כולנו ברכות למצב החדש, בלי חבלות מיותרות.
