עוד רגע ליל הסדר, ואנחנו נפרוש מפה ארוכה מכאן עד לבית של סבא וסבתא, עד למטבח של הדודים בצפון, ואפילו עד הסלון של האחים שחיים בחו"ל. ובאוויר נפזר קושיות כמו, למה זה קרה? ומתי יגיע החופש מכלא ההסגר? והאם בעצם נמצא המפתח לחירות מהעבדות המודרנית שכבלה את חיינו לחפצים ועבודה?
חכם יאמר, הקורונה היא מכה אבל נסתדר בסוף בעזרת המדע.
תם יגיד, לא מבין מה בסך הכול עשיתי רע?
רשע יגיד, יאללה שיגמר כבר הסרט הזה ונחזור לדרכנו הרעה.
וזה שאינו יודע לשאול, לא יאמר מילה. רק ינסה עוד טיפה להרגיש את הזולת, אולי לעורר אהבה.
ובין מרור למצה פינו יתמלא חד גדיא, כי שוב ניסו לחסל אותנו אבל החיבור בינינו כהרגלו הוא בלתי מנוצח.
אך עדיין מעל לכל זה תרחף שאלה, במה אנחנו שונים הלילה הזה מהסדר של שנה שעברה? הבגדים שלנו אולי לא חדשים, והשיער טבעי נטול פן וצביעה, הציפורניים חפות מכל לק ג'ל, והפנים שלנו נקיות ממייק-אפ שמסתיר פגמים. אבל גם משהו בתוכנו השתנה. אולי נעשה צנוע יותר, מרגיש יותר, שהתשובה לחירות לא מסתתרת בין השומים והבצלים שהשארנו במצרים, אלא בקרבה שבינינו, ביחסים הטובים, במבט חם בעיניים. ואת הסדר הזה הלוואי שנצרוב בינינו לעולמים, כי זהו הסוד איך באמת להיות מאושרים.
