אתם בטח מכירים את המשפט: ״לך עם האמת שלך״. האמת, שאין לנו אפשרות אחרת מאשר ללכת עם האמת שלנו. זה חזק מאיתנו. אנחנו יכולים לשקר לכל העולם אבל בתוכנו. בפנים, אנחנו יודעים בדיוק את התשובה. את הפוליגרף של הלב אי אפשר לבלף. אז אם הכול נמצא בנו, אם הכול בתוכנו אז גם הפתרון למחלת הדיכאון נמצאת בידינו. בידיים של כל אחד ואחד מאיתנו.

הערך העצמי שלנו כבני אדם לא משתנה. אם תיקחו למשל שטר של מאה שקל. הערך של השטר תמיד יהיה מאה שקל. אם תיקחו את אותו שטר, תקפלו אותו, תקמטו אותו, תדרכו עליו או תלכלכו אותו. מה יהיה הערך שלו? האם הוא ישתנה? ממש לא! הוא עדיין יהיה שווה מאה שקל. לכן, לא משנה באיזה מצב אנחנו, כמה כסף יש לנו בבנק, באיזו מכונית אנחנו נוסעים או אם יש לנו בבית בריכה או שני חדרים פיציים – כולנו שווים.

שאלנו מקודם מה יש בעולם הזה שהוא לא חיצוני לנו, שיש  לנו ממנו בשפע ושאף פעם לא ימאס לנו ממנו? התשובה היא אהבה. האהבה נמצאת בתוכנו, יש לנו שפע ממנה ואף פעם לא נמאס לנו מאהבה. אם נלמד לאהוב את עצמנו כבני אדם, נלמד לאהוב את הסביבה שלנו, את האנשים הקרובים (וגם הרחוקים), נאהב את בעלי החיים, הצמחים, נאהב את הבריאה, את כל מה שעושה אותנו עצמנו, נוכל לחיות בשלום ושלווה עם כל השדים שיש בנו. אם כל חיסרון שיש בנו נמלא באהבה הוא לעולם לא יתרוקן. אנחנו לא צריכים כסף בשביל לאהוב, לפרגן לאחרים זה בחינם ואם תשימו לב (שאגב, זו פעולה שגם עושים עם הלב, "שימו לב"), תראו שכשאתם עושים משהו טוב עבור מישהו אחר, אתם מתמלאים באושר. החיסרון שלכם מתמלא מעצמו. זה באמת לא מצריך מכם שום דבר מעבר למילה טובה, התעניינות, שיחה נעימה.

נכון, הרבה יותר קל להיות ביקורתיים ושיפוטיים. זה בא לנו ללא כל מאמץ. בשביל לפרגן צריך להתאמץ, צריך להשתדל כי זה בטבע שלנו. אנחנו תמיד מרגישים שאנחנו צריכים להוכיח משהו למישהו, צריכים להשוות את עצמנו למישהו אחר, לבדוק ולבחון איפה מקומנו אל מול האחר. העניין הוא שאנחנו ממש לא זקוקים לזה. תמיד תזכרו את אותו שטר של מאה שקל, הערך שלו לא משתנה. גם אנחנו כבני אדם, הערך שלנו לא משתנה. מה שמשתנה זה מה אנחנו עושים עם אותו שטר. האם ננצל אותו כדי להעצים את עצמנו או כדי לעשות טוב לעולם.

אז תשאלו את עצמכם, איפה אתם מתכוונים להשקיע את עצמכם?