אט אט, עם לימודי התורה, כשברקע האלוהים נוכח – נעלם, יחד עם כל מיני אמונות שהגיעו דרך ילדי השכונה והכיתה, התגבשה לה בתפיסתי כילדה דמות אלוהים שלא היתה עליי חביבה, בלשון המעטה. במוחי בראתי אלוהים נקמן וקנאי. אלוהים שמעניש את מי שחטא והחטא בהליכה תמימה ליד הכנסיה הנטושה שבשכונה. כמו שאמר לנו הבן של השכנה הדתיה "כשהולכים ליד הכנסיה אסור לעשות זאת בראש מורכן, כי אז אלוהים יחשוב אללי, שהשתחווית לצלב ויבוא עליך אסון נורא" הפחד שבי אחז כשהשרוך נפתח והתכופפתי לקשירה והתרוממתי כשהצלב שעל ראש מגדל הכנסיה תקוע מול עיניי. לא נשמתי, חיל ורעדה, ורק חיכיתי לאסון שיתרחש עלי.  הכריעה לצלב התחברה לשיעור תורה "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" או אז עלתה השאלה "יהודי זה טוב ונוצרי זה רע?" "למה אלהים מפלה בן בית כנסת לכנסיה? מושג האלוהים הפך לי לזרא. אפשר אפילו לומר שלא רציתי קשר עם אלוהים כזה. לא רציתי לפגוש אותה בשום סמטה חשוכה. דחיתי אותה מחיי, אמרתי כאבי "אין אלוהים ודי".