עוד גן, עוד גננת, עוד סייעות. איך נפל עלינו גל ההתעללויות בחסרי ישע, ילדים, קשישים, ומי יודע איפה עוד?
אנחנו חיים בעידן שבו האגו פורץ את כל הגבולות, ולא רוצה לקבל שום דבר. האדם רוצה רק להתפרק, וחסרי הישע שסביבו הם כחומר לפריקת זעמו.
כדי להבטיח שבגן של הילד לא יהיו התעללויות, לא תהיה להורים ברירה אלא לעשות תורנויות. להשגיח אישית על מה שקורה בתוך הגן, במשך כל הפעילויות. לא יעזרו המצלמות, ואי אפשר יהיה לסמוך על שום תעודות מכובדות.
במבט רחב, התעצמות האגו תהפוך את האדם לחיית טרף, ותגרום למגוון התפרצויות, לא רק בגני ילדים ובבתי אבות. מצד אחד זה מפחיד מאוד, מצד שני יש בזה משהו טוב, כי כשנתחיל לזהות כמה רע טמון בטבע האדם ומהו עומק השינוי שדרוש כדי להפוך אותו לטוב, נבין שהדבר מחייב תהליך חינוכי כלל-חברתי. לא פחות.
איומים בענישה קשה לא ירסנו אנשים שמתפוצצים מרוב עצבים, אלא רק לחץ חברתי קבוע ומתמיד שישדר מכל פינה: כולנו גוף אחד, ולכן להזיק למישהו זה ממש כמו לפגוע בעצמך. העתיד שלנו מחובר, יפה וטוב, עם הדדיות והתחשבות ואהבה לרוב. אבל הוא לא יבוא לבד, צריך לעבוד.
