מסיכה , אני אוהבת אותך

כשהיית בת 15, לפני 50 שנה לערך (אופס… איך שהשנים חולפות) כתבתי על הלוח בכיתה:
אני לא אוהבת אנשים,
אוהבת את האדם,
הלאה האטום,
יחי התום.

חשבתי אז שזה מגניב לאללה. אבל למעשה באמת חשבתי כך בפנים והעדפתי להסוות זאת במעין פואטיקה.
אני באמת לא אוהבת אנשים. אז, כמובן לא הבנתי מה כתבתי ומה האמת שמסתתרת מאחורי המילים הללו.

היום כשאנו נדרשים לשים מסכות אני מבינה שתמיד הסתכלתי על האנשים כעוטים מסכות. תחפושת על תחפושת .לבוש על גבי לבוש, עד ששכחו את עצמם האמיתי. איך יכולתי לאהוב תחפושת שברוב המקרים דחתה אותי, הפחידה אותי, הכאיבה לי. איך יכולתי לאהוב את אותה חיצוניות שעוטים כולם, כשאני בזה להם בתוך תוכי, מתנשאת מעליהם ואז נגעלת מעצמי, לא מעריכה את מי שאני, בגלל אותן תחושות.

אבל, אני אוהבת את האדם. מסתבר שזה כן יכול להסתדר. תמיד ידעתי שמאחורי כל המסכות נמצא אדם. אדם, שלא חושב על הרס העולם באטום מגיפה או כל אמצעי אחר במזיד.. אדם, שהוא שלם, תמים ומלא טוהר ותם. אדם המסתתר תחת כל מיני כוחות הפועלים עליו כמו: כבוד, כוח, כסף, השכלה ועוד.

אני מאמינה שכולנו בתוך תוכנו אותו האדם האחד. אדם הדומה לכוח שברא אותו, .שהוא אהבה ללא תנאי ., שהוא טוב ומיטיב.

אז לעניין המסכות, כשאני יכולה לראות רק את העיניים אני מרגישה, שהעיניים לא יכולות לשקר, כי הרי הם ראי הנפש. הן שמשקפות את הבתוכו שלנו.
מה אכפת מקמטים של זקנה, או איפור כלשהו, שאנו עוטים על עצמנו, אם המסכה מסתירה אותם. גם אם נאפר את העיניים, עדיין ההשתקפות שלנו, בתוך העיניים המביטות בנו יספרו לנו את האמת.
והאמת היא אחת.
בעיניים הניבטות אלינו, אנחנו רואים רק את עצמנו משתקפים בהם.
אנחנו אלה שמציירים את המציאות שמחוצה לנו, מתוך מבט עינינו המשקף את פנימיותנו.
מסכה בימי קורנה. אני אוהבת אותך !