צפירות מכונית נשמעות מבעד לחלון רכבי ומיד לאחריהן צעקה רמה "מה אתה צועק, אתה לא רואה שעצרתי כי הרכב שלפני עצר?!" דלת מכונית נפתחת והבחור שיוצא מהרכב שואג בקול מאיים "על מי אתה חושב שאתה צועק?" ליבי מחסיר פעימה בעודי שומעת אישה קוראת בקול "עזוב אותו רונן, אתה לא רואה שהוא סתם זקן?".
רונן לא נרגע, "על מי צעקת, הא? על מי?" הוא ממשיך לכיוון הזקן שיושב ברכב עם מסכה על הפנים ומעיניו מבט של חוסר אונים. מה בכלל הוא עושה מחוץ לבית בימים אלה? ואולי הוא לא כל כך זקן? הרהרתי.
אני נושמת לרווחה כשחברה של רונן מצליחה להרגיע אותו, והוא נכנס בחזרה לרכב לא לפני שהוא מסנן קללה עסיסית מבין שיניו. מעט האנשים שנמצאים במקום מתפזרים בשקט, ורק האישה שרכבה על האופניים שאלה "מה, אנחנו עדיין בזה?". אף אחד לא ענה, ונראה שבימי הקורונה כבר לא מפתחים סתם שיחות עם סתם אנשים, רק רוצים להגיע הביתה בשלום.
"אז מה, אנחנו עדיין בזה?" שאלתה של רוכבת האופניים המשיכה להדהד בתוכי בעודי נוהגת הביתה, נושמת למחצה בתוך מסכה, תוך כדי החלפת כפפות כי נגעתי בכמה משטחים ברדיוס של 500 המטרים המותרים.
נזכרתי שקראתי בעיתונים על מחוות יפות, סיוע לקשישים, לילדים בעלי מוגבלויות, לחיילים בודדים, והאמת שגם הרגשתי שיש בנו משהו קצת שונה. הסגר והגעגוע אחד לשני הפשיר את ליבנו הקפוא, ומעכשיו נתנהג אחרת. אבל לדאבוני, "אנחנו עדיין בזה".
בסך הכול יומיים מחוץ לבתים בתנאים מגבילים מאוד, וכבר ה"רונן" שבתוך כל אחד מאיתנו נשלף החוצה, כי מישהו חתך אותי בכביש או עקף אותי בתור, או סתם כי משהו לא הסתדר לפי מה שמתאים לי.
מלכתחילה נגיף הקורונה התפרץ בגלל הרונן שבתוכנו, שיצא מכלל שליטה והרס כל חלקה טובה בינינו. ובאמת לא נשאר תחום אחד בחיים שבו הרונן הזה לא התערב ביד גסה וגרם לנו לקחת הכול וכמה שיותר. וכשמיליארדים של בני אדם רוצים הכול לעצמם ובכל מחיר, התוצאה היא מגיפה שמרחיקה אותנו אחד מהשני כדי שנפסיק להזיק לאחרים ולעשות להם רע.
שהינו בבידוד חברתי שבועות לא מעטים, וכעת משחררים מעלינו את הרסן. יש לנו הזדמנות לחיות אחרת, בהתחשבות, בסבלנות, בהבנה ובכבוד הדדי.
הבחירה היא בידינו, האם רונן יוצא יחד איתנו מהסגר וחוזר להשתלח מחדש בזולתנו, או שאנחנו משאירים אותו בבידוד ולא מאפשרים לו להדביק אותנו בווירוסים חדשים?
עולם חדש ויפה עשוי להיפתח בפנינו, ובריאתו מתחילה בשאלות כאלה שצריכות לנקר בליבו של כל אחד מאיתנו.
בואו נהיה בזה.
